היום היה מוזר. אני יודעת, אני בנאדם יחסית מוזר אז קורים לי פה ושם דברים מוזרים, אבל היום לוקח את כל המוזרויות שהיו לי עד עכשיו ושם אותם עמוק עמוק בכיס שלו.
זה התחיל מאוד מוקדם. קמתי בערך בשבע, והלכתי לחטיבה. הרגשתי כל כך זרה שם, עם כל הקטקטים המגודלים האלה. מי לעזאזל לימד אותם להיות כאלה חצופים? ואיפה אני הייתי כשזה קרה? עשרות ילדים מתרוצצים במסדרונות הטחובים, ודווקא לי הערסים הקטנים האלה שעוד לא הספיקו לנגב את השוקו משפם בר-המצווה שלהם חייבים להציק?
- "הוא קרא לך זונה..."
מקורי ביותר. עצרתי לשניה, שקלתי להגיב במשהו שבטוח היה שולח אותו בטיל הביתה לבכות שעות מתחת לכרית, נשמתי עמוק והמשכתי ללכת. צעקות של הורים נזעמים על הבוקר? לא היום, תודה. זה יפה איך ככל שיורדים יותר ויותר לכיוון חדרי האומנות יש ריח טחוב והקירות מתקלפים מלמעלה. בסך הכל הבוקר עבר בסדר, העסקתי את עצמי ולא נאלצתי להתמודד עם כל הדברים האלה שנפלו עליי בזמן האחרון. בסך הכל חודש ופתאום איכשהו 21 נפשי מתחיל להיראות כל כך מפתה. מי ידע...
כמו שטירטרו אותי בבית החולים כמה שעות מאוחר יותר לא טירטרו אותי כל החיים שלי ביחד. מזל באמת שלפחות הייתה מעלית. בסוף התברר שלהגיע היום לבית החולים היה אופציה, במידה ומתחשק לי, ולא אותה בדיקת מעקב איומה שכל כך חששתי ממנה. בדרך החוצה מהמיון, נתקלתי במישהו שעבדתי איתו פעם, ממש מזמן. טוב לא ממש נתקלתי, יותר ראיתי אותו בזווית העין שלי והבאתי לו את האימאימא של הבוקס בכתף, בניסיון נואש לא לפספס אותו. ברור מאליו שחצי פיספסתי, וזה בדיוק החצי שפגע באיזה זקנה עם גבס שפשוט הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. נופפתי לו לשלום במבוכה וברחתי משם כל עוד נפשי בי והזקנה עוד לא התאוששה מספיק כדי לזרוק עליי את הקביים שלה. מכיוון שכבר ציינתי שאני בנאדם שאי אפשר כל כך לקרוא לו בר מזל, אני לא מבינה איך לא הסתכלתי לאן אני בורחת ולכן נתקעתי במישהי. במקרה זו הייתה מישהי שלמדתי איתה בתיכון אבל זו גם בקלות הייתה יכולה להיות הפיליפינית של הזקנה שבינתיים איגפה אותי מהכיוון השני, בעודה מכוונת את הקביים.
הצלחתי לחזור הביתה בריאה ושלמה, למרות שעוד כמה גימלים לא היו מזיקים לי. איך שנכנסתי הביתה התפתח ריב ענק שלא התחשק לי לשמוע אז נסעתי עם אמא לאנשהו. חוץ מזה שכמעט דרסתי משפחה של אתיופים (בערך כמו במ.ק. 22) הנסיעה עברה בסדר. בדרך חזרה נכנסתי למסעדה שעבדתי בה לפני הגיוס להגיד שלום. בסוף יצא שנשארתי עד הסגירה. בקטנה. הילד רצה לאכול אז הלכנו למרכז, בחרנו מקום אקראי והתיישבנו. שניה אחרי שהזמנו שמעתי רעש מוכר. הסתובבתי אחורה וראיתי מכונית מאוד ישנה של מישהו מימים עברו שהחנה בדיוק מאחורינו. מטעמי נימוס קמתי להגיד שלום. מהמכונית יצאו כמה אנשים מוכרים, כל אחד קיבל ברכת שלום ייחודית, אבל האחראי לנזק בדיוק דיבר בפלאפון כשהתקרבתי אליו. הסתכלתי עליו הכי מופתעת בעולם, כי הוא באמת הבנאדם האחרון שחשבתי שאני אפגוש, דווקא ביום היחיד שאני יוצאת מהבית בכל השבוע המסכן הזה שאני בגימלים. תוך כדי שיחת הטלפון הוא הגיש לי את הלחי שלו ואחרי שנתתי לו נשיקה סימן לי לחכות שניה. כשניתק יצא מהאוטו מחוייך ושאל מה שלומי. דיברנו קצת על הצבא שלי, על הצבא שלו ועל מה שהוא עושה בזמנו הפנוי (ויש לו הרבה זמן פנוי בתור איזה מזכירה או משהו כזה...). דיברנו די הרבה למעשה, עד ששמתי לב שהאוכל מזמן הגיע, וכידוע, אין לסמוך על אנשים בדיאטה כשוופל בלגי מלא בשוקולד, גלידה וקצפת מונח מולם.
- "את עדיין עם המספר שלך?"
-
"כן"
מספר שניות של שתיקה מביכה שהיו יכולות להיגרר למשהו מאוד לא נעים (ניסיונות שלי להציל את המצב - אף פעם לא נגמרו טוב) נקטעו על ידי חבר משותף שבדיוק הצטרף ואמר לי שלום. רציתי להסתובב וללכת משם מהר כל עוד יש לי את ההזדמנות, אבל הידיעה שהעובדה שלא השגתי את המספר שלו (שאבד כשגנבו לי את הפלאפון) כשיכולתי, תאכל אותי לנצח נצחים ותגרום ללילות רבים של התהפכות במיטה ללא יכולת להירדם, מיסמרה אותי למקום. זה היה או אותה הידיעה או זה שהוא המשיך לדבר ואמר (כהמשך לשיחה שלנו מקודם) שאם אני אצטרך משהו בתחום שבו הוא עוסק (נשמע כמו זנות אבל תתפלאו - זה לא...) לא להתבייש לבקש.
- "איך, בטלפתיה?" שאלתי בהכי הרבה ציניות שיכולתי לגייס באותו רגע מורעב, תוך כדי שאני עוקבת בזווית עיני אחר הוופל הנאכל בקצב מדאיג.
הוא הושיט את ידו כדי לקחת את הפלאפון שלי.
- "נשמר בזיכרון הטלפון" דיקלם בגאווה את ההודעה שאישרה את שמירת המספר. והוא גם יודע לקרוא...חשבתי בהתפעלות בלב. חטפתי את הפלאפון מהיד שלו, זרקתי איזה משהו סטייל - "אז תהנו" לאוויר והתרחקתי במהירות. כשהגעתי לשולחן והסתובבתי לראות מה איתו ראיתי שהוא כבר בחצי הדרך לכיוון השני, נעלם מאחורי הסיבוב. אחרי שסיימנו לאכול אמרנו יפה שלום וכל אחד הלך לדרכו.
כמעט כל הדרך הביתה חשבתי איזה הודעה לשלוח לו. כמו ילדה בת 12 שפעם ראשונה בחיים שלה מנסה לומר משהו לבן שמצא חן בעיניה, הרצתי בראש כמה ניסוחים וניסיונות, אבל הכל נשמע מטומטם ברמות. ובכלל, מה פתאום אני אשלח לו הודעה עכשיו? חשבתי לעצמי. החלטתי שלא, ולפני שהספקתי לחשוב פעמיים ולהתחרט, מישהו מהצד השני של הרחוב צעק לי משהו. קצת כמו אהבלה יש לציין, סובבתי את הראש, מה שהתברר בדיעבד כטעות. ברור שלא עניתי לו, אבל עוד יותר ברור שזה לא הפריע לו. הוא המשיך לנסות את מזלו איתי, וכשראה שאני מתרחקת מטווח שמיעה החליט לחצות את הכביש ולרדוף אחריי. ברצינות. בהתחלה לא שמתי לב שהוא בכלל הולך אחריי, אבל כשהוא התחיל לדבר שוב ממש נבהלתי. עצרתי במקום והסתובבתי. הוא ניסה להסביר לי שהוא איש טוב ולא מפחיד ושאני לא צריכה לברוח ממנו כי הוא עשה כבר מספיק ספורט להיום. הדבר ההגיוני היה לברוח משם ממש מהר תוך כדי צרחות "הצילו, אונס", אבל איפה ההיגיון ואיפה אני. התחלתי ללכת לכיוון הבית שלי שהיה במרחק של חמש דקות הליכה משם כשהוא הולך לידי ומספר לי את קורותיו. שתקתי רוב הדרך ומדי פעם הנהנתי כדי לא להרגיז אותו. הנחתי שאם כבר אז עדיף לצרוח "הצילו, אונס" מול הבית שלי, איפה שיש יותר סיכויים שאמא שלי תצא עם איזה מחבת טפלון לחפש אותי. הוא ראה שאני עולה על השביל שמוביל לבית וניסה שוב.
- "מה עם איזה טלפון או משהו שנוכל להיפגש שוב?" שאל בקול חצי ישנוני חצי שיכור.
ממש אבל ממש לא! ו-נראה לך באמת יא חתיכת פסיכופת?! היו בין התגובות הראשונות שקפצו לי לראש, אבל משום מה נמנעתי. יכול להיות בגלל שידעתי שבזמן שיקח לאמא שלי למצוא את המחבת ולרדת במדרגות הוא יספיק לגרור אותי לשיחים ולבתר אותי, לא יודעת, אולי. הסברתי לו בעדינות שאין מצב ועליתי ממש מהר הביתה, אפילו בלי לשמוע את התגובה שלו.
חוץ מהמפגש עם האקס (אגב זה מהאוטו זה האקס) ועם עוד כמה מהשיכבה שלי שעברו בסביבה ואמרו שלום, ראיתי גם אחת שהייתי בקשר יחסית טוב איתה, נפגשנו דיי הרבה, בתקופה שהייתי עם האקס ההוא. היא לא ראתה אותי ועד שקלטתי שזאת היא והסתובבתי היא כבר התרחקה וממש לא התחשק לי לרדוף אחריה בכל המרכז, נו פאדיחות וזה, אתם יודעים.
בנוסף, לפני הגיחה הזו למרכז, כשעוד ישבתי בעבודה ראיתי את זה שאני רוצה להתחתן איתו ולהיות אם ילדיו, אבל כרגיל, הוא לא ממש שם עליי, בלשון המעטה.
כן, יש מצב אני מגזימה.
לילה טוב..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
