חיה את החיים

אני ייפתח קצת עליי... אז ככה, קוראים לי קסניה, אני בכיתה ט' בתלמה ילין. החיים שלי לא כאלה מעניינים אבל איכשהו אני תמיד מוצאת לי משהו להיתקע בו... עד השנה למדתי בבצפר דתי, חייתי חיים שהם יותר מדיי שגרתיים בשבילי, ודיי סבלתי מזה... זה לא שאני מנסה לרחם על עצמי אבל תכלס כולם היו רואים את זה, כשמסתכלים עליי עכשיו לעומת שנה שעברה, אומרים שסוףסוף התחלתי לחיות.. לא במובן של להנות, אני עדיין לא מצאתי את עצמי בתוך החברה והכל, כי כולם מחוץ לעיר, ופה... פה זה חור, חור שנקרא פ"ת, שלי אין עם מי לצאת פה, ואין לאן.

התחלתי לאוהב את החברים שלי ואת הסביבה שאני בא. בבצפר הקודם שלי היה חרא, במלוא המילה! שלחשוב שבצפר דתי זה בצפר עם ערכים, אז זה בכלל לא, בבצפר שאני עכשיו בו, שזה ההפך מדתי, יש פחות רכילות, ופחות שנאה, ופחות.. בואו נגדיר את כזיוני שכל... ועכשיו, כמצאתי את עצמי, יותר טוב לי מתמיד! אבל באמת מתמיד!

בהתחלה הרגשתי רק את העומס שנופל עליי....... אחרי תקופה של חודש ברוסיה, ויציאה עם החבר של החיים שלי, הפרדה נפלה עליי בבום... נכון ששנינו ידענו על זה אבל בכל זאת... ת'אמת שנה שעברה זה היה הרבה יותר קשה.. היתי קשורה אליו הרבה יותר, והשנה.. לו קשה יותר מתמיד! אז החלטנו להמשיך לצאת קצת... אני אומרת דיי ביום הגיוס שלו.. והוא... הוא כבר יסתדר.. לפחות אני מקווה. ואז התחילו הלימודים, ש"ב בכל מקצוע, ומבחנים בהתחלת שנה, מקצועות שלא למדנו ולימודי מגמת אמנות (אני באמנות חזותית) הרבה יותר קשה מאשר היה לי לפני, ואנשים שאני בכלל לא מכירה. הגעתי לתלמה, בלי להכיר נפש משם. אבל עכשיו מתחיל להסתדר.. באמת שמתחיל! אני נהנת מהלימודים, ואני מתה על החברים החדשים שלי, אני משתחררת מהבועה שלי ומהמסגרת, אני נהנת מהחיים וממה שאני עושה, בהתחלה חשבתי שהמגמה... היא בשביל המורים בשביל לשים וי על השיעורי בית והמבחנים ועל הסגנון ציור... ועכשיו פתאום התחלתי להיכנס ולהשקיע, וכמובן להבין שכל זה רק בשבילי, שאני פה לא בגלל שאני צריכה אלא בגלל שאני רוצה, למה? בגלל שאני אוהבת את זה!