זאת שלא סגורה על עצמה.

התפרצת עליי כמו שבחיים לא התפרצו עליי.

בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי.

אמרת כמו שבחיים לא אמרת.

רעדתי כמו שמעולם לא רעדתי.

פחדתי כמו שבחיים לא פחדתי.

ועדיין.

ועכשיו, אחרי חצי שעה נרגעת, נכנסת עם החיוך הזה שלך,

בלי לדפוק בדלת אפילו.

התנצלת ואמרת לי 'תעשי מה שאת רוצה.'

צעקתי עלייך ואמרת לך לעוף ממני, ולא להתקרב אליי.

ואתה..זה בכלל לא מזיז לך.

הרי זה ברור מאליו שתוך יומיים אסלח לך, והכל יחזור לקדמותו.

אתה תמיד דואג לחפש דווקא אותי, ולצעוק עליי, ולדכא כל דבר שעוד חיי ונושם בי.

אתה בן אדם מופנם, תמיד מפנים, אבל כשמגיע הבום-

אני חוטפת הכל.

לחשתי לך שלא תצעק, בבקשה, ואתה..כאילו כלום.

צעקת כאילו אין מחר.

צעקת כאילו באמת עשיתי משהו.

ולא עשיתי כלום.

ואחר כך, ההתנצלות הכל כך צפוייה הזאת,

כאילו זה ברור מאליו שהכל יחזור לקדמותו.

ותמיד אתם מתייפיפים אחר כך,

ומתפלאים למה אני כזאת סגורה, ומופנמת, ואטומה,

וצועקת, ושותקת, ובוכה, ומחייכת, למרות שלא טוב לי.

ולמה החיבור שלי עם אנשים לא טוב,

ולמה אני כל כך לא חברותית,

ולמה אני אוהבת להסתגר בבית,

ולמה הבטחון והדימוי העצמי שלי כל כך נמוך.

והכל בגללכם. הכל.

תאשימו רק את עצמכם באיך שאני נראת היום. ובאיך שזה יחריף בעתיד,

עם כל יום שעובר.