Schizophrenia |
| 2/2009
מנודה
אני לא באמת יודע מה אני אמור להרגיש במצבים כאלה,
יום אחד אני זוכה להיות הבן אדם הכי אהוד בסביבה ויום אחר הם לא מכירים בי כבן אדם בכלל.
מי הם בכלל?
לא, אין להם את הזכות לשפוט אותי, הם לא מכירים אותי וגם אם כן היו מכירים, לא הייתה להם.
מצד אחד לא אכפת לי מה חושבים עליי ומצד שני אני מרגיש צורך עז לרָצות אותם.
וכן לפעמים הייתי רוצה להיות מישהו אחר, כולם רוצים לפעמים.
ולמה אני עושה את כל הטעויות האלו, אחת אחרי השניה?
מתי אני אזכה לחוות משהו שיגרום לי לחשוב שהחיים יפים והעולם בצבעי פסטל?
כנראה שאף פעם בעולם הזה
ובהתחשב בעובדה שאני לא מאמין גדול של מה שנקרא העולם הבא, גם לא אז, אני מניח.
ולמרות הכל, אני נהנה מהעולם שלי
העולם האפור שלי
עם כל הדכאונות הבלתי פוסקים שלי.
אני אוהב להתעורר מוקדם בבוקר, לעלות לאוטו ולהתחיל לנסוע לכיוון העבודה עם חלון פתוח לרווחה ועשן סיגריה החודר עמוק לראש,
המעט את המחשבות ויחד עם זאת מגביר אותן.
אני אוהב לחשוב, להיות לבד עם עצמי, לצאת, להשאר בבית, לאהוב ולשנוא.
ועושה לי טוב להרגיש רע.
מנודה מעצמי ומחובר ביותר מדי דרכים.
| |
| כינוי:
I'm Sorry I am
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
