שלום לכולם.
שתי קטעי כתיבה.
קריאה מהנה ומועילה.
הוא אמר לי
ערב,קר וגשם מתחיל לטפטף.שיערי הסבוך נרטב ומתחיל להדבק על עור פניי וידיי.
ערב יום כיפור.מכוניות לא נוסעות,ילדים משתובבים עם אופניים בכיכרות ואני לבד.
יושבת,שלווה מביטה אל כוכבי השמיים,נרעדת מעט אך נהנת מהשקט שהטבע סיפק לי.
עצים גדולים ועבותים בפארק,ליד הספסל שבו התיישבתי בנינוחות.
"שיו!" משהו קוטע את השקט והרוגע.'שיו' היה כינוי החיבה שלי. שנאתי אותו,הוא היה אידיוטי בצורה מוגזמת אך רק לאנשים שאני אוהבת במיוחד אני מרשה,ככה זה אני מתרכחת בקלות.
אני מסיטה את המבט לצד,ליבי נדקר וכואב לי להסתכל. זה היה הוא,החבר הכי טוב שלי שהערצתי,הלכתי אחריון בעיניים עצומות מבלי חשש ליפול והוא אכזב אותי בלשון המעטה.
משקר,כולם מאמינים לו,משחק פני תמים ומדאיג את כולם לשוו.
איך אדם יכול להיות כל כך רע?תהיתי כשהבטתי בו.אני יודעת מה קרה אחרי שסיפרתי לו מה אני חושבת עליו,שמועות על שיחה אכזרית חושפגעתי בו התפשטו בכל מקום,למרות היותי בכיתה ט' עשו עליי חרם.
כמה ילדותי,כמה מטופש,מעריציו הקבועים והרבים מחרימים אותי ופוגעים בי.
לב של קרח זה נתן לי ובמהרה הקשר פסק.
"שיו?"הוא שאל. קמתי מהספסל.
"מרון?"שאלתי,מעט המומה.
הוא התקרב אליי,מתחיל לחבק אותי כמו פעם."זוז"אמרתי לו בשקט אך בכעס.הוא התרחק מבט מפוחד על פניו.
"מה קרה?"הוא שאל המום."אל תשחק אותה תמים."סיננתי.
"סליחה,יום כיפור באתי להחזיר את הקשר שלנו לפעם."הוא חייך אליי,אך לא זה לא יעבוד עלי.
"מצטערת,אך את הסליחה הזו היית אמור לבקש מזמן.וגם אז ספק אם הייתי סולחת."אמרתי לו,קולי שבור מעט ועצב על פניי.
לקחתי את התיק מהספסל,התרוממתי,הבטתי עמוק לתוך עיניו וצעדתי,מהר העיקר ללכת הרחק ממנו.
'סליחה' הוא אמר לי אך מעולם לא אמרתי 'סלחתי' לו.
אני מחוברת לקטע הזה מאוד.ואני מניחה שזה מתאים ליום כיפור פחות או יותר..גזר דין או לא גזר דין-מבקשים סליחה.
ויש דברים בלתי נסלחים כמו משהו שקרה לי.אמרתי שסלחתי לה אך מעולם לא באמת התכוונתי לזה.
מאוהבת
היא הסתכלה לעברו,מחייכת ומשתדלת להראות כמה שיותר טוב.היא מתחה את הטייץ השחור,סידרה את הטוניקה הלבנה והדקה את הקוקו."דניאל?"היא קראה לעברו.'את יפה,את נראית מעולה' היא עודדה את עצמה שוב ושוב."הא!שלום!"הוא אמר ושילב יד עם חברתו הטובה ביותר,אלינה. 'מה חשבת לעצמך?!יש לו חברה ויש לו ידידה הכי טובה. הוא מוקף ביפייפיות בדיוק כמוהו' הא חשבה בעצב ושקעה בדיכאון.
סוף היום הגיע,אלינה והיא צעדו לעבר תחנת האוטובוס.הם עלו לאוטובוס התיישבו אחת ליד השנייה והחלו לדבר."דניאל ויובל חזרו"היא אמרה לי בחיוך משביע רצון."יובל?זאת עם השיער המתולתל והארוך?"היא שאלה."כן.זאת היפה"היא אמרה."
היא באמת יפה" חייכתי חיוך מזוייף."אני שכנעתי אותו להסכים."היא הביעה גאווה.
"כל הכבוד לך!"היא צחקה בטיפשות,היא נשמעה אמיתית."אבל האמת הוא בכלל אוהב מישהי אחרת."היא אמרה באנחה."באמת?"היא שאלה בעיניים גדולות ומבריקות."כן"ענתה אלינה בעודה מתעסקת עם שיערה השחור.
"היא במקיף?בשכבה?בצופים?בכיתה ז'5?"היא שאלה בהתלהבות."כן היא במקיף,כן היא בשכבה אבל אני לא יכולה להגיד יותר."היא אמרה לי,מצטערת.
"אה טוב.תודה!"היא אמרה,ירדה מהאוטובוס ומשפילה מבט.לחייה היו וורודות וחמות,דמעות קרירות החלו לרדת לה,הן הרטיבו את פניה הסמוקים.
"לעזאזל,התאהבת."
היא מלמלה,נכנסה לחדרה ושקעה במחשבות על העתיד הוורוד.
זהו..
זה די קשור למשהו שעובר עליי עכשיו.
אני שקופה מדי.
תודה רבה על הקריאה,גמר חתימה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Lolala