| 7/2005
אירופה - המשך. סוף סוף
אחרי תקופת התאוששות אני פחות או יותר כשיר להמשיך בסיפורים מאירופה.
המירוץ שהייתי בו נערך במסלול בשם נרבורגרינג, שנמצא בהרי האייפל במערב גרמניה, לא רחוק מהגבול הבלגי. זה אחד המסלולים העתיקים והמפורסמים בעולם. אם תסתכלו על המסלולים שבהם נערכים מירוצי פורמולה 1 בימינו, תראו שרובם די דומים - אורכם בסביבות 5-6 קילומטר, ויש בהם בסביבות 10 פניות. גם המירוץ שראיתי נערך על מסלול די דומה, אבל המסלול הזה נבנה רק בשנות השמונים, ליד (למעשו בחלקו על גבי) המסלול המקורי.
המסלול המקורי נבנה בשנות העשרים, בימים שעדיין לא ממש התגבשו קונבנציות בעניינים האלה. רוב המירוצים נערכו עדיין על כבישים ציבוריים שנסגרו לשם עריכת המירוץ, והמסלולים הבודדים שנבנו היו מאוד שונים זה מזה (למשל באינדיאנפוליס, ארה"ב נבנה מסלול אובאלי [שמורכב משתי ישורות ארוכות וארבע פניות מאוד מהירות שמאלה {קצה, מנוולת שכמותך, השריטות שלך מדבקות}] ובמונזה, איטליה נבנה מסלול די דומה למסלולים המקובלים של ימינו). השלטונות המקומיים יזמו את הקמת המסלול כדי לספק עבודה לתושבי האיזור, ואם כבר צריך לספק עבודה, למה לא לעשות את זה בגדול? התוצאה היתה מסלול באורך 22 קילומטר, עם 174 פניות. למעשה המסלול הארוך הזה היה רק החלק הצפוני של הנרבורגרינג (נורדשלייפה, כמו שהוא נקרא בגרמנית) ובצמוד לו היה מסלול דרומי קטן יותר (סודשלייפה), אבל הסודשלייפה היה בשימוש לעתים רחוקות ולמיטב זכרוני נהרס בשנות השישים לשם בניית כביש ציבורי.
הנורדשלייפה הפך למסלול אגדי. האורך שלו ומספר הפניות העצום הפכו אותו למסלול שקשה עד בלתי אפשרי ללמוד אותו בעל-פה, התוואי ההררי שבו הוא נבנה גרם לכך שחלק מהפניות היו פניות עיוורות, היו קטעים דומים אחד לשני שגרמו לנהגים להתבלבל ביניהם, וגם מזג האוויר ההפכפך של האיזור, שבו יום בהיר יכול לההיפך ליום גשום תוך זמן קצר להפליא, לא עזר. אה, כן, גם יש שם ערפל לעתים קרובות. לא פלא שהמסלול זכה לכינוי "הגיהנום הירוק" (באמת נורא ירוק שם, היער מקסים) וג'קי סטיוארט, שניצח שם כמה פעמים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים ונחשב לאחד הנהגים הטובים בהיסטוריה, אמר עליו "אם מישהו אומר לך שהנורדשלייפה לא מפחיד אותו, או שהוא משקר או שהוא לא נוהג מספיק מהר".
המסלול אכן מסוכן מאוד, ואחת הבעיות העיקריות שלו היתה פשוט הגודל העצום שלו, והזמן הארוך שלקח לצוות הרפואי להגיע למקום כשהתרחשה תאונה. המסלול שימש למירוצי פורמולה 1 עד שנת 1976. אם מישהו מכם תהה פעם למה ניקי לאודה נראה כמו שהוא נראה, התשובה היא שבגרנד-פרי הגרמני של 1976 הוא היה מעורב בתאונה קשה שגרמה למכונית שלו לעשות באש והוא כמעט נהרג. אגב, הוא היה נורא מכוער עוד קודם. מאז התאונה ההיא המסלול שימש למירוצים לעתים די רחוקות, בסדרות חשובות פחות מפורמולה 1, ואני מניח שהמכוניות שהשתתפו במירוצים שם היו בטוחות יותר ממכוניות פורמולה 1.
בשנות השמונים החליטו לבנות מסלול מודני בנרבורגרינג ולשם כך נהרס קטע קצר שבו היתה ישורת הזינוק/סיום של הנורדשלייפה, והמסלול החדש נבנה על הקטע הזה ובסמוך לו. בסוף שנות התשעים, סדרת הפורמולה 1 חזרה לנרבורגרינג, למסלול החדש והמשעמם.
אז מה קרה עם המסלול הישן? אחרי שהקטע הקצר נהרס, נבנה קטע חדש שעוקף את הקטע שנהרס, ורוב המסלול נשאר כשהיה. כיום יצרני מכוניות משתמשים בו לבחינה של דגמים חדשים, נהגי מירוצים מתאמנים בו, מדי פעם עדיין מתקיימים בו מירוצים, אבל בשאר הזמן המסלול פתוח לציבור - כל אחד יכול להגיע לשם, לשלם 15 יורו, ולעלות להקפה אחת של המסלול האגדי עם המכונית שלו או האופנוע שלו. או הטנדר שלו. או האוטובוס שלו.
טוב, אני רואה שדי נסחפתי עם סיפורי הרקע על החלק הזה של הטיול, אבל מה, אחרי כל המאמץ הזה אני אגנוז את כל הבירבורים האלה? יאללה, אני אפרסם את זה בתור פוסט נפרד והפוסט הבא ידבר עלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
