| 7/2005
יום ראשון הבינוני ויום שני הבלתי נשכח
האווירה ביום המירוץ היתה ממש שונה מאשר ביומיים הראשונים של סוף השבוע. זו היתה אווירת חג אמיתית - היציעים מלאים, אוהדים עם דגלים וצופרים, תורים ארוכים לדוכן הנקניקיות והצ'יפס. תענוג.
המירוץ, לעומת זאת, לא היה ממש מעניין. למעשה התברר לנו אחרי המירוץ שהוא דווקא היה די מעניין, אבל מהמקום שבו ישבנו אי אפשר היה לראות את זה. רייקונן הוביל במשך רוב המירוץ, אבל אז הוא נעלם; ראינו במסכי הוידאו שהיו מול היציע שלנו שהיתה לו תאונה, אבל את זה יכולנו לראות גם בבית.
ועל כן נדלג בזריזות ליום שני, שהיה הרבה יותר מעניין: היום שייזכר לדראון עולם, היום בו 312/67 ואני עלינו על הנורדשלייפה.
הייתי חולה, למי ששכח, והרגשתי נורא ואיום בבוקר של יום שני. אני חושב שאם לא היתה לי דלקת ריאות, הייתי קרוב לזה. מה הסימפטומים של דלקת ריאות? מישהו יודע? לי היו כאבים די חזקים בחלק העליון של החזה, היה לי קשה לנשום וייצרתי כמויות עצומות של ליחה. אולי דלקת סימפונות? זה אמצע הדרך לדלקת ריאות, לא? בכל אופן התעוררתי בבוקר לפני השעון המעורר, ככל הנראה מכאבים או ממחנק, והייתי בטוח שהדבר הראשון שאני עושה זה להודיע ל-312/67 שאני צריך להגיע לבית חולים. לקח לי כמה דקות עד ש- נקרא לזה ניקיתי את דרכי הנשימה - והרגשתי קצת יותר טוב, ואחרי חצי שעה בערך כבר הצלחתי לגרור את עצמי למלקחת, ואחריה הרגשתי הרבה יותר טוב. הצלחתי לתפקד בהמשך היום.
התחלנו את היום בטיולים, כי המסלול היה סגור לציבור במשך רוב היום, והיה פתוח רק בין שש לשמונה בערב. לא ברור לי בדיוק למה אבל כשהגענו אליו היו בו המון מכוניות מירוץ של פורשה, אז אני מניח שהוא היה סגור בשבילן. אני לא ממש זוכר איפה היינו באיזה יום, אבל מה זה משנה אם צילמתי את התמונות האלה באותו יום או למחרת? הסתובבנו בטירות:
הלכנו קצת ביערות:
ואכלנו במסעדה עם ויטראז'ים. משום מה, אני מאוד אוהב ויטראז'ים:
הגענו למסלול קצת לפני שש, וישבנו בבית הקפה שלו ביחד עם נהגים ורוכבים מכל העולם שחיכו שהוא ייפתח. 312/67 הלך לקנות כרטיסים, אבל במשרד הכרטיסים אמרו לו שבכלל לא בטוח שהמסלול ייפתח, בגלל הערפל. לא הבנו על מה הם מדברים, היה מעונן ומדי פעם טיפטף קצת, אבל תוך כמה דקות מזג האוויר ההפכפך של הגיהנום הירוק עשה לנו הצגת תכלית מרשימה וערפל סמיך למדי ירד עלינו. כבר היינו בטוחים שלא נעלה על המסלול, ו-312/67 התבאס במיוחד כי הוא כבר הגיע פעם לנרבורגרינג וגילה שהמסלול סגור (היום כבר יש למסלול אתר אינטרנט שבו אפשר לבדוק את מועדי הפתיחה שלו מראש). לשמחתנו לא לקח הרבה זמן עד שהערפל התחיל להתפזר, הנהלת המסלול שלחה את הנהג הרשמי להקפה לראות מה המצב בשאר המסלול, וכשהוא חזר החליטו שהראות מספיק טובה ופתחו את המסלול.
החלטתי מראש שאני לא כשיר לנהיגה במצבי. כאב לי הלב, אבל המסלול הזה מאוד מסוכן (יש שם כמה מקרי מוות בשנה, רובם של אופנוענים אם אני זוכר נכון) והנהיגה עליו דורשת ריכוז. 312/67 התיישב ליד ההגה, ואני התיישבתי לידו כשמצלמת הוידאו שלו מוסתרת בתיק שלי, ויצאנו למסלול בהתרגשות גדולה.
זה המקום לציין ש-312/67 ואני מכירים את המסלול הזה היטב, ו-312/67 טוען שהוא ממש מכיר את כולו בעל-פה. איך זה? בגלל שאפשר לנהוג במסלול הזה בכמה משחקי מחשב, שהראשון מביניהם יצא ב-1998. שנינו עשינו מן הסתם כמה מאות הקפות על הנורדשלייפה, ועל המסלול הזה הנסיון הזה חיוני במיוחד - כמו שכבר סיפרתי, יש במסלול כמה וכמה פניות בלי שדה ראייה, יש מקומות שבהם נוסעים בעלייה ואי אפשר לראות לאן המסלול ממשיך, ויש כמה מקומות שנראים מאוד דומים אחד לשני אבל כשאתה אומר לעצמך "כן, אני יודע שאחרי הפניה הזו יש ירידה תלולה ואחריה פניה ימינה שלא צריך לבלום לפניה ואפשר להיכנס אליה בהילוך שלישי בלי בעייה", אתה מגלה שאכן אחרי הפניה הקרובה יש ירידה תלולה אבל אחריה יש פניה הדוקה ימינה שדווקא כן דורשת בלימה. ואם סמכת על הזיכרון שלך, יכול מאוד להיות שתגיע לפניה שאחרי הירידה יותר מדי מהר ולא תצליח לבלום בזמן. זו הסיבה שרוב האנשים שמגיעים לנרבורגרינג נוהגים ממש בזהירות, אבל לעומתם יש לא מעט אנשים שמכירים את המסלול מספיק טוב בשביל לדעת תמיד מה מחכה להם בהמשך, והבדלי המהירויות בין שני סוגי הנהגים ממש מפחידים.
312/67 הוא אדם אחראי, שקול, נשוי ואב לילד, ואם להאמין למה שהוא מספר על עצמו הוא גם נהג בינוני ופחדן לא קטן (אם להאמין לי - נהג טוב מאוד ואדם זהיר). הוא החליט שאת ההקפה הראשונה הוא לוקח בקלות, ומתרכז בעיקר בהכרת המסלול והשוואה של מה שהוא זוכר ממשחקי המחשב למה שאנחנו רואים בפועל. הרוב הגדול של המסלול היה דומה להפליא למסלולים במשחקי המחשב, וזה היה תענוג גדול. 312/67 הוא גם מומחה גדול להיסטוריה של הספורט והוא מכיר המון סיפורים על המסלול ועל הנהגים הגדולים שנהגו עליו. לאורך כל ההקפה דיברנו על "הרחיבו את הקטע הזה"
"אני בולם קצת לפני פלוגפלאץ, אני לא חושב שכדאי לנסות לקפוץ עם האוטו השכור"
"אני בכלל בלי גז, הירידה הזו כזו תלולה שאם הייתי נותן גז היינו מגיעים לפוקסהורה באיזה 180 קמ"ש"
"תיזהר לא לתת יותר מדי גז כשאתה יוצא מאקס-מוהל, השיפוע של המסלול כאן מאוד בעייתי"
"אתה רואה את העץ הגבוה שם ממול? ג'קי סטיוארט היה מכוון את המכונית לעץ הזה לפני הכניסה לקארוסל, ואז הוא היה יודע שהוא בדיוק על הקו הנכון"
וכן הלאה. טוב, חייבים עוד אחד: "פעם ניקי לאודה עשה סיבוב מסביב למסלול עם קבוצת תיירים, וכשהם הגיעו למקום שבו הוא התרסק ב-1976 הוא ירד מהמסלול לשוליים הימניים שלו והתחיל להסתכל ביסודיות בין השיחים. שאלו אותו אם הוא מחפש שם משהו והוא ענה 'כן, את האוזן שלי'".
בסך הכל עשינו שלוש הקפות. תיכננו לעשות שתיים, אבל ממש לפני שעזבנו את המסלול הצלחנו לשכנע את אבא של אישתו של 312/67 שיעלה איתנו להקפה אחרונה - הוא פחד לעלות לשתי ההקפות הראשונות. הוא לא התרשם יותר מדי. חבל.
למעשה כבר נסעתי עם 312/67 על מסלול קלאסי אחר בעבר, מסלול הכבישים הציבוריים בווטקינס גלן, ניו יורק, שהיה פעיל בשנות הארבעים והחמישים. אבל כמו ספא-פראנקורשאמפ, המסלול העתיק של ווטקינס גלן הוא כיום רק כבישים ציבוריים בעיירה הקטנה ומסביב לה, ונהיגה על מסלול אמיתי, במיוחד מסלול אגדי כמו הנורדשלייפה, היא חוויה מאוד מיוחדת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
