| 8/2005
קצת על נהגי מירוצים
אורכיד, בתגובה לפוסט הקודם:
"בעיקר למדתי על המורכבות של הספורט הזה שתמיד נדמה כפחות אל מול המאבק הנפשי שדרוש לאצנים או רצי מרתון וענפי אתלטיקה תחרותיים אחרים."
ההנחה שספורט מוטורי הוא ספורט פחות פיזי מענפי ספורט אחרים היא די רווחת. היא גם לגמרי לא נכונה. יש עוד הרבה סברות מוטעות לגבי נהגי מירוצים, ולכן החלטתי לכתוב קצת על נהגי מירוצים והתכונות הנדרשות מהם.
כששואלים את רוב האנשים מהן התכונות המאפיינות נהגי מירוצים, רוב התשובות יכללו תכונות כמו אומץ לב, מזג חם, הרפתקנות, נטייה לקחת סיכונים וכן הלאה. אנשים רואים את הטריילר של "2 מהיר 2 עצבני", של "ימי הרעם" או של "מסלול מסוכן" (אני מקווה בשביל הקוראים שלי שהם לא ראו את הסרטים עצמם) וחושבים שנהגי מירוצים הם פלייבויז נבובים שמתעסקים בעיקר בבחירת המדבקות למכוניות שלהם, השכבת כל בחורה ברדיוס של מיכל דלק מהבית שלהם, נהיגה ב-190 קמ"ש ברחובות העיר (תוך מבט הצידה דרך החלון עם גבה אחת מוגבהת, ויד אחת, ישרה לחלוטין, אוחזת בהגה בשעה 12) והטחת המתחרים שלהם בגדרות הבטיחות.
אני מבין פחות או יותר על מה הדעות הקדומות האלה מתבססות. למעשה הן לא לגמרי לא נכונות, ואולי יהיה נכון יותר לומר שהן יותר אנכרוניסטיות מאשר מוטעות. אני אתחיל עם אלמנט הסכנה.
ארנסט המינגוויי אמר פעם "יש רק שלושה ענפי ספורט: מירוצי מכוניות, מלחמות שוורים וטיפוס הרים. כל השאר הם רק משחקים". אני לא יודע מתי הוא אמר את המשפט הזה, אבל הוא התאבד ב-1961 ולכן ברור שהוא אמר את זה בתקופה שספורט מוטורי היה עדיין מסוכן במידה מזעזעת. למעשה עד אמצע שנות השישים המודעות לבטיחות היתה מינימלית עד בלתי קיימת - המירוצים נערכו במקרים רבים על כבישים ציבוריים שההתאמה היחידה שהם עברו לפני המירוץ היא הצבת חבילות קש במקומות שבהם המכוניות עלולות להחליק, המכוניות עצמן לא היו מצוידות בחגורות בטיחות (שלא לדבר על איזורים סופגי אנרגיה, מערכות לתמיכה בצוואר הנהג במקרה של תאונה ושאר פיתוחים של השנים האחרונות), הנהגים נהגו לעתים קרובות כשמשני הצדדים של מושב הנהג נמצאים מיכלי דלק והצוותים הרפואיים במסלול היו ברמה חובבנית מאוד. קראתי פעם הערכה לפיה בערך שליש מנהגי המירוצים בתקופה ההיא נהרגו על המסלול. שליש. זה פשוט מטורף בעיניי.
בתנאים כאלה, אין ספק שמי שבוחר להיות נהג מירוצים צריך להיות אמיץ במידה יוצאת דופן, או בניסוח פחות עדין - הוא צריך להיות לא נורמלי. אבל יחד עם התכונה הזו חייבות לבוא גם תכונות אחרות, שלא חושבים עליהן בדרך כלל בהקשר של נהגי מירוצים - תכונות כמו שיקול דעת, שליטה עצמית וסבלנות. הנהגים בתקופה ההיא ידעו שכל טעות שלהם עלולה להרוג אותם, או את אחד מחבריהם (או אפילו צופים במירוץ). הנהגים הטובים היו מסוגלים לנהוג חצי מירוץ על הזנב של מכונית איטית יותר ולחכות שהנהג שמלפנים יעשה טעות, במקום לנסות מהלך עקיפה נמהר ולהסתכן בתאונה. נהגים פזיזים וחסרי סבלנות היו מנסים לעקוף, ולמרבה הצער נסיונות כאלה היו מסתיימים לעתים קרובות בצורה טרגית. הנהגים הטמפרמנטיים היו מסיימים את הקריירה שלהם בשלבים די מוקדמים. לעתים קרובות בקבר.
המצב הזה קצת השתנה בעשר או חמש-עשרה השנים האחרונות. השיפורים העקביים ברמת הבטיחות הגיעו לרמה כזו שמקרי מוות הם די נדירים (קראתי לא מזמן - ואני מצטט מהזיכרון אז אל תתפסו אותי במילה - שבארה"ב מספר ההרוגים בתאונות רכיבה על סוסים בשנה גדול בערך פי 7 ממספר ההרוגים בתאונות במירוצי אופנועים. ומירוצי מכוניות בטוחים יותר ממירוצי אופנועים). כתוצאה מהרגשת הביטחון של הנהגים, הם מרשים לעצמם לקחת יותר סיכונים - אבל בכל זאת, כשאתה עושה תאונה, גם אם התאונה שלך לא גרמה לפגיעה בגוף, עדיין המכונאים שלך יצטרכו לבנות מחדש את המכונית, מנהל הקבוצה שלך לא יהיה מרוצה, ואתה לא תסיים את המירוץ. הנהגים הטובים באמת הם עדיין אלה שנוהגים במהירות הכי איטית שעדיין תאפשר להם לנצח. או שהם מוותרים על הניצחון כשצריך.
נושא נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא הריגוש וההרפתקה במירוצי מכוניות. הם קיימים, אבל רק עד גבול מסויים. אין ספק שיש הרבה ריגוש בנהיגה במכונית ששוקלת בערך כמו פיאט אונו אבל יש לה מנוע חזק פי 10. אבל כשנהג נמצא על המסלול המטרה שלו היא להגיע לזמני ההקפות הכי מהירים שהוא יכול, וכשהוא לומד את המסלול - ולנהג טוב זה לא לוקח הרבה זמן - הוא מוצא את נקודות הבלימה הנכונות, את קווי הפנייה המדויקים ואת נקודות החלפת ההילוכים האופטימליות. מהרגע הזה והלאה הוא מנסה לבצע כל הקפה בדיוק כמו שצריך, כלומר לבצע את אותן פעולות שוב ושוב בדיוק מוחלט - לבלום 15 מטר לפני השלט הצהוב משמאל, להיכנס לפניה ארבעה מטר אחרי הטלאי הכהה באספלט באמצע המסלול, לעלות על אבני השפה עם הגלגלים הימניים במקום שבו יש עליהן סימני צמיגים, לחזור לגז אחרי המהמורה, וכן הלאה, שוב ושוב ושוב ושוב. במצב כזה, כל שינוי בזמני ההקפה שלך אומר שמשהו לא בסדר - אם עשית הקפה איטית יותר מכרגיל, זה אומר שעשית טעות במהלך ההקפה. אם ההקפה שלך מהירה יותר מכרגיל, זה אומר שעשית טעויות בשאר ההקפות שלך... אחד המדדים החשובים לרמה של נהג היא העקביות שלו. הרפתקנות? לא בבית ספרנו.
הכושר הגופני של הנהגים הוא מרכיב חיוני במשוואה. נהיגה במכונית מירוץ היא קשה מאוד מבחינה פיזית - הכוחות הפועלים על הנהג הם מאוד חזקים, והמכונית מיטלטלת על המסלול כל הזמן. מי שנהג בקארטינג עשר דקות בוודאי מבין על מה אני מדבר. הנהגים צריכים שרירי זרועות, חזה, גב וצוואר חזקים, והם צריכים גם סיבולת לב-ריאה טובה. נהג עם כושר גופני טוב יצליח לשמור על ריכוז לזמן ארוך יותר, וזה יכול להיות קריטי במירוצים ארוכים.
אז בואו נשווה רגע רץ מרתון עם נהג פורמולה 1. רץ מרתון רץ בערך שעתיים ורבע, באוויר הפתוח, בבגדים קלים, וההחלטות היחידות שהוא צריך לבצע, עד כמה שידוע לי, הן טקטיות - מתי לשמור כוחות, מתי להאיץ, האם להישאר קרוב לרץ שעוקף אותי או לתת לו לברוח ולתפוס אותו בהמשך. התנועות שהוא מבצע עם הגוף מאוד פשוטות, ואין אפשרות שהוא יבצע תנועה לא נכונה. נהג פורמולה 1 נוהג בערך שעה וחצי במירוץ טיפוסי. הוא נמצא בתא נהג שהטמפרטורה בו יכולה להגיע לחמישים מעלות ויותר, כשהוא לובש סרבל מירוצים חסין אש עם שלוש שכבות. מאחוריו מנוע עם משהו כמו 900 כ"ס שעושה רעש איום. המכונית שלו מיטלטת כל הזמן ומועכת אותו על דפנות תא הנהג לכל הכיוונים. בתנאים האלה הוא צריך לשמור על ריכוז מלא ולנהוג את המכונית בצורה מושלמת. מדי פעם הוא צריך להחליט החלטות מאוד קשות תוך שבריר שנייה. הוא נמצא בקשר רדיו עם הקבוצה שלו, הוא צריך לשים לב למצב הצמיגים שלו ולצריכת הדלק של המכונית. טעויות שהוא עושה, גם אם הן קטנות, עלולות להיגמר במפח נפש במקרה הטוב ובאסון במקרה הרע. המאבק הנפשי של רץ מרתון לא נראה לי כל-כך קשה בהשוואה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
