|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
חמישה חודשים ועשרה ימים
עברו מאז שפירסמתי את הפוסט האחרון בקטגוריה "מחברות ל"ספרות". הייתם מאמינים? בושה. וזה לא בגלל שלא קראתי שום דבר מאז: דווקא קראתי כל הזמן, אבל לאט. שניים מתוך ארבעת הספרים שקראתי לאחרונה הם ספרי עיון שהיו מייגעים למדי בחלקים מסויימים שלהם - The End of Work של ג'רמי ריפקין ו"כשהתאגידים שולטים בעולם" של דייויד קורטן, ושניים מהם הם ספרים באנגלית - The End of Work של ג'רמי ריפקין ו-Once More, with Feeling של ויקי קורן וצ'ארלי סקלטון. ולכבוד הספר הזה התכנסתי כאן היום.
ויקי וצ'ארלי הם חברים ותיקים, עיתונאית וקומיקאי, שאיכשהו הגיעו לכתיבת מדור ביקורת פורנו משותף בכתב עת כלשהו (אינטלקטואלי ואיכותי, לטענתם). אחרי זמן מה הם אמרו לעצמם "לעזאזל, אנחנו יכולים לעשות בעצמנו סרט שיהיה טוב יותר מכל זה", והחליטו לעשות את זה. וגם החליטו לכתוב על זה ספר. וגם מצאו הוצאת ספרים שחתמה איתם על חוזה מראש ושילמה להם מקדמה נאה שהספיקה להפקת הסרט.
הם די שיחקו אותה, למעשה. הם נסעו ללאס וגאס לכתוב את התסריט (לא ממש ברור למה הם היו צריכים לעזוב את לונדון בשביל זה, אבל זה כנראה קשור להתמכרות של ויקי לפוקר), משם המשיכו ללוס אנג'לס ונפגשו עם כמה אנשי מפתח בתעשיית הפורנו, ואת הסרט עצמו הם צילמו באמסטרדם. וכל זה על חשבון משלם המסים! או משהו.
הסרט, לפי מה שהם כותבים, יצא די מעאפן. לעומתו הספר מצחיק, מעניין, כיפי וברובו המוחץ, להפתעתי, בלתי מעורר מינית לחלוטין. חוץ מחלק מהתמונות. הוא יצא בעברית לאחרונה, תחת השם "והפעם ברגש" או משהו כזה.
הקטע הזה לגמרי לא פורנוגרפי, אבל הוא נורא הצחיק אותי.
| |
תגיד לי, לב - אתה רציני?
במשך שנים היחס שלי ללב טולסטוי היה משהו בנוסח "די, נו, מה טולסטוי, תעזבו אותי, לא בשבילי כל אלה, אני כבר קראתי את 'אבא גוריו' כשהייתי בתיכון ולא אהבתי, אני מעדיף ספרים פחות ארכאיים".
לפני - רבאק, כמעט שנה - לפני כמעט שנה 8+90 גררה אותי לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באוניברסיטה. דווקא היה מעניין - נדהמתי, למשל, ממספר החיילות בוגרות האוניברסיטה שנפלו. והיו כמה נאומים יפים, נדמה לי שאפילו נציגי אגודת הסטודנטים לא הביכו יותר מדי, אבל אני לא חותם על זה. הנאום שהכי אהבתי היה של מישהי שלצערי אני לא זוכר הרבה אודותיה, נדמה לי שהיא משוררת, ונדמה לי שאחד הבנים שלה נפל. בנאום שלה היא ציטטה את טולסטוי, ואני לא זוכר מה הציטוט המדוייק שהיא נתנה (אני באמת מאבד את זה, הא?) אבל הוא ממש מצא חן בעיניי. אחר כך חיפשתי את הציטוט באינטרנט והתברר שאו שהיא נתנה ציטוט לא מדוייק, או שהתרגום של המשפט הזה מרוסית לעברית שונה מאוד מהתרגום שלו מרוסית לאנגלית. בכל אופן, היא גרמה לי להתעניין בטולסטוי, והתברר לי שיש במה להתעניין.
לא מזמן קניתי ספר עם סיפורים קצרים שלו, מתוך כוונה שיהיה בשבילי מעין טבילה זהירה של אצבעות כף הרגל במים הקרים. חלק מהסיפורים ממש לא עשו לי כלום, חלק מצאו חן בעיניי, ועדיין יש לי עוד די הרבה סיפורים לקרוא. באמצע גם זנחתי את הספר לטובת ביוגרפיה של ג'קי סטיוארט (מאת טימותי קולינגס, מומלץ לוותר). אתמול חזרתי אליו בהנאה גדולה, גם בגלל הפיאסקו של הספר הקודם וגם בגלל שהדפים של הספר הזה מאוד חלקים ונעימים למגע. בחיי. אני חושב שאפילו אפשר לראות את זה בסריקה.
הקטע הבא נורא הצחיק אותי, כי אני חושב שאם היו נותנים למישהו מאיתנו לכתוב פארודיה על הסופרים הרוסים הגדולים של המאה ה-19, ייתכן מאוד שהיא היתה נראית כך:
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
