הדברים האלה שלא משתנים הם אלה שמחזיקים אותי גם כשאני עומדת על הקצה, מתנדנדת בין תהום עמוקה לתחושת התעלות מופלאת.

הזמן עובר כל כך מהר שלפעמים אני לא מצליחה לתפוס את הרגע. אני מנסה להחזיק בהכל ולא לשחרר, לרצות ולספק ולהספיק, אבל זה לא עובד. ככל שאאחוז יותר כך אפספס יותר.

החוטים חלקלקים וקצרים מדי והזמן קצר מדי ואני מנסה להחזיק חזק מדי ולא לשחרר.

זה עולה לי ביוקר. מעמסה נפשית גדולה מדי, אבנים על הלב, התפרקויות, you name it.

איך אפשר שלא?

אני צריכה משהו חזק ויציב בחיים שלי. אני צריכה גב נפשי ופיזי. שאני אדע שיהיה שם תמיד, בכל מצב, בכל זמן, בכל סיטואציה.

כי כרגע זו רק אני שנמצאת שם תמיד. ויש זמנים, והם רבים מדי, שאני לא מסוגלת להחזיק את עצמי. שאני צריכה להרים את החתיכות השבורות ואת הלב הכואב לגמרי לבדי. וזה מתיש. זה מצליח. אבל זה מתיש. וגם מספק.

יותר מתיש ממספק.

ועכשיו מאוחר, ואני צריכה ללכת לישון.

לילה טוב, עולם.

"לילה טוב, נעה."