{..:: פרפרים לבנים ::...}

אני לא צמה..

אז אני מבקשת סליחה מעכשיו על זה בפירסמתי את הפוסט ביום כיפור.. רק השנה אני לא צמה =] סורי..

=.= פרק 4 =.=

הגעתי לפתח הבית ועמדתי קפואה במקום. 'מה?' שאלתי את עצמי. הוא עמד שם... כול כך יפה. האור של פנסי הרחוב האיר את תווי הפנים המושלמות שלו. עמדתי שם והייתי בהלם ' מה הוא עושה פה לעזעזל?'

"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו

"את לא שמחה לראות אותי?" הוא התקרב אלי..

"מה אתה עושה?!!?" הוא חיבק אותי , כאילו קרא את המחשבותי..

חיבקתי אותו בחזרה.. לא הבנתי מה קרה לו.. מה ככה פתאום הוא מופיע באמצע הלילה בפתח הבית שלי ' איזה חמוד' חשבתי וחייכתי..

"מה מותק, קרה משהו?" שאלתי אותו במבט מודאג, הוא השפיל את מבטו והתיישב על מדרגות הבניין. התיישבתי על ידו, ניסיתי לקרוא את מחשבותיו- כול כך רציתי לעודד אותו, לא רציתי שהמבט העצוב ישאר בעיניים המקסימות שלו.

"אתה רוצה לשתף אותי?" שאלתי אותו אחרי כמה דק' של שקט.הוא הרים את הראש  והסתכל לי עמוק בתוך העיניים.

"אני יכול להשאר אצלך? אני לא יכול לחזור לשם.." ענה פתאום.

"בטח מאמי, רק תצטרך להתחבא..סבבה?" שאלתי

"כן.." הוא ענה בלחש. הרגשתי שמשהו עובר עליו, כאילו חתול שורט לו את הנשמה.

"אני לא יכול יותר לסבול את המצב בבית.." אמר, ואני הקשבתי לו כמו שלא הקשבתי למישהו אף פעם.

"אח שלי, יובל, גדול ממני בשנתיים. הוא נרקומן, לא סיפרתי את זה מעולם לאיש. הוא גונב מהבית כול מה שרואה. אמא שלי בוכה ימים שלמים, ואבא עובד כול היום רק כדי להשיג לנו את מינימום... אני? אני מנסה כול פעם לעצור אותו להפסיק עם השטויות האלה! כול פעם מחדש הוא עוצר, אחרי יומיים ממשיך בשלו.. הוא פפשוט יכול להעלם יום אחד ולחזור אחרי שבועיים.. ולהתנהג כאילו הכול כרגיל, כאילו מעולם לא נעלם. אמא שלי ישר תתחיל לרוץ אחריו ולדאוג לו כמו לאיזה תינוק, ובערב הוא גונב ממנה את הכסף, אפילו המעט שיש.. והולך לקנות לעצמו את המנה שלו." דמעות החלו לזלוג מעיניו. כול כך הבנתי אותו, איך זה שמאבדים מישהו קרוב. היה לי פעם ידיד נורא טוב שנכנס לזה... ולא יצא מעולם. לא רק רון מבין שאם נכנסים לזה - פשוט לא יוצאים. אין דרך חזרה כמו שאומרים. חיבקתי אותו, חזק - חזק. הרגשתי את הדמעות שלו על הצוואר שלי..

" מאמי, אתה יכול להשאר אצלי כמה שתרצה.." אמרתי

"אני כול כך זקוק למישהו שיקשיב, שיבין מה עובר עלי.. שיעזור לי עם יובל.. את מבינה, הוא קיבל שחרור מהצבא על זה שהוא נרקומן. עד היום אני לא מבין למה לא לקחו אותו בכוח כי במילא הוא ממשיך בשלו, זה לא שהוא קיבל שכל מזה שהעיפו אותו משם. מאז שאני זוכר אותו הוא רצה ללכת לצבא. רצה להתקבל לתותחנים. ועכשיו? כול מה שיש לו בראש זה איך הוא משיג את הכסף למנה הבאה.." הדמעות המשיכו לזלוג מעיניו, הסתכלתי עליו וכול מה שיכולתי לעשות זה להיות פה ועכשיו בשבילו. אבל מה זה יעזור לו? איך אני אוכל לעזור לו?..

"בוא מותק, בוא נעלה אלי.. במילא אבא שלי בעבודה, הוא אמור לחזור עוד שעתיים ככה ואמא שלי בגן - יבנה." הצעתי לו..

עלינו לדירה שלו. הוא נכנס והתחיל להסתכל מסביב, בדק הכול, כאילו חיפש משו..

"הכול בסדר מותק?" פניתי אליו.

הוא הסתכל לי ישר בעיניים, המבט החודר הזה ירדוף אותי - תמיד אזכור את זוג העיניים האלה.. המשכתי להסתכל לו בעיניים, פתאום הוא התקרב, ונשק בעדינות , בריפרוף על שפתיי.

זרמתי איתו, מה כבר יכולתי לעשות? הוא כול כך מדהים, ' הוא מנשק מדהים!' חשבתי לעצמי.

פתאום הוא התחיל לגעת בי. נגע לי בבטן, גלש לחזה שלי... ובאותה השניה פשוט קפצתי מהמקום, אני לא רציתי שהוא יגע בי ככה.. זו רק ההתחלה אני לא אתן לו להמשיך ליותר מזה.

"קרה משהו??" שאל מודאג..

"תראה- אני לא מוכנה למערכת יחסים שמתחילה בסקס. אני גם לא מוכנה לסקס עכשיו..! אז אם תסלח לי, לא נתקדם מהר מדי.." עניתי ברוגע.

הוא הסתכל לי בעיניים והשפיל מבט.

"אני מתנצל, חשבתי שאת רוצה את זה בדיוק כמוני.."

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

אהבתם? הגיבו..

גמר חתימה טובה לכולנו :)

שלכם, לרה :)