{..:: פרפרים לבנים ::...}

אוקי.. אז נפתח בזה שאני שמחה שאנשים נכנסים =] זה נחמד כזה..

ועכשיו? פרק 2..

=.= פרק 2 =.=

ראיתי שאלכס שלחה לי הודעה.. פתחתי אותה והייתי בהלם..

תמיד בירכנו אחת את השניה ב'לילה טוב'. התחלת לקרוא מה שהיה כתוב בהודעה.. שאני לעולם, לעולם לא אשכח.

"ניקניק שלי, את לא מבינה איזו חברה את.. את לא מבינה עד כמה שאת חשובה לי, לא יודעת איך להגיד לך את זה.. זה נורא קשה גם לי.. אבל אני פשוט חייבת לספר לך.. חייבת.. אח שלך, דניאל... נהרג בפיגוע בקניון עזריאלי... אני רוצה שתהיי חזקה, בבקשה בשבילי.. הייתי כול כך רוצה להיות שם לצידך ולתמוך בך ברגע הנורא הזה- אבל אמא שלך ביקשה ממני לא להגיע הערב. תזכרי מאמי שלי.. שאני תמיד שם לצידך.. תמיד שם למענך.. אלכס"

רק אז הבנתי למה פתאום ראיתי את אבא חוזר יותר מוקדם מהעבודה. ואמא? אמא יושבת כבר מהצהרים ומייללת לה.. בוכה.. היא לא רצתה לשתף אותי במה שעובר עליה, לא ראיתי בחיים שלי את אמא במצב כזה.. תמיד הייתה מלאת חיים ואושר.. אבל עכשיו? יושבת ובוכה.. ובוכה.. ובוכה. הדבר הכי קשה בסיפור הזה.. זה שהוא רק לפני חודש השתחרר מהצבא..

דניאל!? אח שלי.. מת?!?!?!

פתאום זעקתי.. צרחתי כמו משוגעת על כול הבית: "למההההה!??!" , אבא תכף רץ אלי וחיבק אותי, הוא הבין שאני הבנתי.. הוא חיבק אותי כול כך חזק אל חזהו.. פרצתי בבכי יותר נוראי מהקודם.. אבא בכה יחד איתי.. באותו הלילה בכיתי יותר מאשר בכיתי בכול ימי חיי.. אני איבדתי אח והוא איבד בן.. בן שגידל, שדאג, שטיפל- והוא? כבר לא יחזור לעולמים..הרגשתי כול כך ריקה מבפנים... למה?...

יום למחרת אלכס באה אלי. היא הייתה בת בית אצלי ואני הייתי בת בית אצלה. היה לה את המפתח של הבית שלי. היא נכנסה לאט לאט לחדר.. בטח חשבה שאני ישנה..  היא ישבה על ידי במיטה והתחילה ללטף אותי.. לא הבנתי בהתחלה מיזה? ואז.. שמעתי את הקול הרך שלה " יהיה בסדר אהובתי.. הכול יסתדר.. המצב קשה, אבל נתגבר.."

כול אותו הלילה אני כמובן לא עצמתי עין.. נזכרתי בכול מה שאחי לימד אותי, בכול מה שעברנו ביחד.. איך הוא אירגן לי רק לפני חצי שנה מסיבת הפתעה הכי מדהימה שהייתה לי בחיים!

פתאום צצו זכרונות.. התחלתי להזכר בערב של המסיבה.. איך הוא הזמין את כולם, את כול מי שהיה חשוב לי בעולם! - ואיפה הוא עשה את זה?? במועדון הכי שווה בעולם! נכון שרק באותו היום מלאו לי רק 16 שנה.. אבל שתיתי בלי לדפוק חשבון.. (אפילו לא לדני) רקדתי עם אלכס כמו מטורפת.. ודניאל? היה כול הזמן שם.. כול הזמן בדק שהכול בסדר.. שאני בסדר.. שמר עלי מכול חרא שנדבק אלי (הכוונה לבנים), זה היה היום הכי מאושר בחיים שלי!

עוד הפעם פרצתי בבכי, בין זרועותיה של אלכס.. היא הבינה.. היא ידעה עד כמה שזה כואב - כי רק לפני שנתיים אבא שלה מת בתאונת דרכים. היא בכתה יחד איתי.. היה לה כואב בדיוק כמו שכאב לי, שתינו תמיד הרגשנו ואמרנו שדני הוא האח של שתינו- הם הכירו שנים.. מאז ומעולם.. הכי אנחנו חברות מכיתה א'..

דניאל תמיד היה שם בשבילי. תמיד עזר, תמך, עודד, הסביר כול דבר שביקשתי ממנו. תמיד הוא מצא זמן בשבילי ובשביל השטויות והבקשות שלי..!

איך? איך? איך אלוקים נתן לבן אדם כזה טוב, מושלם.. לעזוב את העולם הזה?

אני ואלכס.. בכינו.. ובכינו.. ובכינו.. אני לא יכולתי לעצור יותר את דמעותיי.. שזלגו.. וזלגו.. זלגו.. באותם הרגעים, רציתי פתאום שרון יהיה איתי, שיחבק אותי... רציתי את ההרגשה הבטחחה , האוהבת והחמה- כמו שתמיד דני העניק לי...

כול אותו השבוע לא הלכתי לבה"ס. התאבלנו עליו כול כך הרבה.. ונתאבל עליו עד סוף החיים...

אבא התחיל להשתגע פתאום באמצע ארוחת הערב.. רגע אחד הוא היה עצוב ומדוכא, ורגע אחרי זה הוא קם מהשולחן והתחיל פושוט לזרוח מאושר, התחיל לחייך את החיוך הרחב שלו.. אני, אמא וסבא הסתכלנו עליו ופשוט היינו בהלם טוטאלי.. אמא אמר שדניאל בטח היה רוצה שנזכור אותו איך שהוא היה מחייך ומציף את הבית באור מדהים שסחף את כולנו לחייך יחד איתו. אבא התחיל לספר לנו על דניאל, איך שפעם שהם היו הולכים לפארק.. עוד כשדניאל היה בן 5, הוא היה אוסף את כול הילדים.. וכולם היו רודפים אחריו כמו זנב. תמיד הם רצו להיות בחברתו.. תמיד רצו לרצות אותו.. והוא? כמו מפקד קטן.. אמר "בונים ארמון חול!" או "הולכים לשחק עם המגלשות.." וכולם.. כמו חיילים.. היו נסחפים אחריו. מאז ומעולם הוא היה מנהיג, ידע איך לגרום לאנשים להרגיש אנשים, איך לגרום להם אשמה או שמחה.. הוא ידע איך לפנות אליהם.. לדבר איתם.. תמיד היו עושים כבקשתו.. כי לחיוך ולכריזמתיות שלו, אי אפשר היה להגיד לא..

הוא תמיד היה פשוט הוא, ואף פעם לא ניסה לרצות אדם אחד, אלא להיפך.. הוא רצה לרצות את כולם ביחד!

פתאום הפלאפון שלי צלצל.. זה היה חסוי. עניתי מהר והלכתי לכיוון המרפסת.

"הלו?"

"שלום, מדברת ניקול ויצן?" דיברה אלי מישהו עם קול מעצבן!!

"כן, מי מדברת?" עניתי..

"הי.. מדברת טלי, מהכיתה שלך" ענתה עוד הפעם עם הקול המציק שלה

"אה.. הי שלום, מה שלומך?" עניתי.. תוך כדי זה שאני חושבת ' וואט דה פאק!?'

"שלומי בסדר... רציתי להתקשר אלייך לדעת איך את?, את בסדר? אם את צריכה משו רק תגידי.. כול דבר.." עוד הפעם הקול הזה!!

"טלוש, תודה מותק, אני בסדר- לא צריכה לכום.." עניתי שלה

"אוקי.. אני משתתפת בצערך."

"תודה, להתראות" עניתי במהירות.. 'מה היא רוצה ממני פתאום?'

"בי" היא ניתקה..

כול כך לא רציתי לדבר איתה, היא הייתה אחת מאלה שתמיד רוצות צומי ועיניים תמיד שיהיו סביבן. אף פעם לא היו לה חברות אמיתיות. היא תמיד נדפחה לחבורות של בנות.. מסכסכת בינהן, הורסת להן הכול ועוזבת.. מחפשת "קורבנות" חדשים.

פתאום הפלא' שוב צלצל, קטע לי את חוט החשבה.. זה היה שוב חסוי..

"כן טל, שחכת להגיד משהו?" שאלתי..

"זה לא טל.." ענה לי קול דברי מהצד השני.

"מי זה? עם מי אני מדברת?" נבהלתי.. היה לו קול משונה..

~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~.~

מחכה לתגובות :)

אהבתם? כן? לא?

ספרו לי על זה..

עוד מעט יהיה פוסט תמונות של הדמויות ^^

שלכם באהבה, לרה :]