מעגל האבטלה מעולם לא נראה טוב יותר והקאונטר מעולם לא נראה מרתק יותר. השארו עמי לעוד חוויות מרתקות שקרו לאנשים אחרים שהם לא אני.
|
| 3/2006
 זהירות!!!! פוסט מלא רחמים עצמיים! לא לבעלי לב קשיח!
אני רוצה למות מעצבים ומבכי ואני מרגישה נבגדת ומטופשת ועצובה ומלוכלכת ואני מרגישה שהעולם שוב נהיה קטן מדי בשביל להכיל אותי ושאני מתכווצת, ושמשפטים שאנשים אומרים לי נתקעים לי בגרון ומשפטים שאני אומרת לאחרים נתקלים בחומה מטופשת של חוסר אכפתיות ואני תוהה כבר מלא מלא זמן למי יהיה אכפת ממני בכלל.
אז אתמול שמתי את "הופ ד'רז סומוון ווהו וויל טייק קר אוף מי" וחשבתי שלא משנה כמה אני נלחמת בעצב המטופש וחסר הרחמים הזה אני תמיד שוקעת בו ,כמו היפופוטם בתוך ביצה ידועה וחמימה, בגלל מילים קטנות ולא חשובות, בגלל רגשות שהם לא שלי אפילו, בגלל אנשים שאני לא יודעת אם מגיע להם להיות כאלה חשובים. וקיוויתי- תהיתי, מתי למישהו יהיה אכפת ממני מספיק כדי לשמוע אותי בוכה??
ובכיתי, בכוח, כי הדמעות כבר לא זולגות מעצמן, וחשבתי עליי. שוכבת על מזרון שאני קוראת לו "המיטה שלי" ושומעת שירים של מישו שבכלל לא מכיר אותי ולא יודע על העצב הזה שתמיד כשאני מורידה את המסכה חוזר לחיים שלי כאילו כלום, כאילו הוא חלק מעור הפנים. ונזכרתי בפורים כשהסתובבתי ברחבי המקום האדיוטי ההוא ומישי התקרבה אליי ואמרה לי "הסתכלתי עלייך כל הערב שמתי לב שאת יותר מדי עצובה" ואז אחרי הפסקה שיכורה "ואת יותר מדי לבד. ואת לא צריכה להיות לבד". וואלה.
ונלחמתי בכאב שבא בגלים ארורים שלא יכולים להיגמר אף פעם, גם לא בעוד המון זמן כשכבר לא יהיה לי אכפת משום דבר ומאף אחד וכל הזמן הזמן מלמלתי בלי להפסיק: "לא אכפת לי, לא אכפת לי, לא אכפת לי בכלל". אבל כוסאמק, אכפת לי יותר מדי, בגלל זה אני נשברת כ"כ מהר משטויות, ממילים של אנשים אחרים, משתיקות ארוכות מדי, מילדים קטנים שלא רוצים להיות בקרבתי, מהמבט העצוב והחיוור שלי במראה.
היום היו אירוסין של השותפה. וישבתי עם אנשים שאני בכלל לא מכירה וצחקתי איתם ודיברתי כאילו כלום לא מאיים עליי. ואני כאילו רוקדת, וכאילו שמחה, וכאילו משוחררת ומצחיקה. אבל בעצם, בעצם אני רק קליפה ריקה שמתקיימת בעולם הזה והולכת וחוזרת ומחייכת וקמה כל בוקר בשביל לחזור לישון בלילה.
ומחר, מחר האזכרה של אבא. האיש המת שקבור לנו בחצר האחורית של העיר. ונמאס לי ממנו כבר, שכל מה שאני עושה מואר (או שאולי מוחשך) בצל האדיוטי שלו. אבל הוא לא אדיוט. הוא לא יכול להיות אדיוט. אני האדיוטית. יושבת בצד עם המבט העצוב ומחכה שמישהו יהיה מספיק כמור רחמים בשביל לקחת אותי ממקומי הקבוע ליד הקיר ולהכיר לי את החיים כמו שהם, עם הדברים שזורמים מתחת למבטים ולחיוכים, הדברים שאף פעם לא ידעתי איך להיות חלק מהם.
אתמול התלוננתי מרה על שכואב לי ומישי שאלה:
"טראומה, את חולה?"
ואני עניתי:
"כן, אני חולה במסכנות"
אז כן, הרבה מסכנות ורחמים עצמיים טיפשיים וילדותיים. אבל ראבק, מישהו בכל זאת צריך לרחם עליי (וכשאני חושבת על זה- נראה לי שגם בתירוץ הזה כבר השתמשתי)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
