"יום כיפור היה נפלא.

בהתחלה, לא היה לי עם מי לנסוע, כי חברותי צמות מלא.

נסעתי עם אחי התאום, עידן.

פגשנו בזוג בנים מכיתתי- ליאל ובר.

נסענו ביחד לבית של ליאל[הטחון, יש לומר],

וממש נהננו. שחזרתי משם, אני וליאל החלטנו שנהיה חברים.

בבוקר, נפגשנו שוב. נסענו בכל ת"א, היה כל כך כייף."

סוף ציטוט.

"ברצוני להעלות מספר שירים, הראשונים שכתבתי בחיי.

אשמח אם תביעו דעה עליהם, אני רוצה לדעת אם להלחינם."

סוף ציטוט.

- אין להעתיק את השירים בפוסט ללא רשותי.

- אין להספים בפוסט הזה.

הוא/מאדי.

כשהוא עצוב, הוא מחייך.

שהוא שמח, הוא מגחך.

הכל הפוך אצלו,

הוא לא יודע מה קורה לו.

הוא נער טיפש בעל תבונה,

רוצה לאכול את העוגה אבל להשאירה שלמה,

לא מוכן לוותר על שום דבר שהוא מרים ידיים,

שותק אבל מפטפט כפליים.

הוא תמיד טוען שהוא שר בקול פעמונים מכוער,

צוהל בזמן שהוא בוכה בכי מר,

הוא תמיד זוכר שהוא שוכח,

הוא סולח כשהוא רק מתווכח.

כשהוא עצוב, הוא מחייך.

שהוא שמח, הוא מגחך.

הכל הפוך אצלו,

הוא לא יודע מה קורה לו.

מדבר במהירות איטית,

אוכל מרק עם מזלג במקום כפית,

שאף לגדולה שהיה ילד קטן,

לא אמיץ אבל בעל איתן.

אף פעם לא מוכן לפתוח את ליבו,

אך תמיד יהיה גלוי לחברו,

עולמו שחור אך בפנים צבעוני,

העליזות שלו באה בעצב לגלוגי.

כשהוא עצוב, הוא מחייך.

שהוא שמח, הוא מגחך.

הכל הפוך אצלו,

הוא לא יודע מה קורה לו.

גשמי קיץ/מאדי.

בחוץ קיץ ובפנים סערת רגשות,

לא מאמינה איך בלעדיו היא תוכל לחיות,

עליי הסתיו נוחתים באיטיות על רגשותיה,

כל אחד מכאיב יותר בעיניה,

השמש זורחת בצהוב בוהק,

ובפנים רק העצב משחק,

בחוץ הכל עליז ושמח,

אך רגש האכזבה בליבה פורח,

מרגישה איך הגשם ממטיר על כבודה,

מנסה לעצור את הבכי אך לא יכולה,

היא מביטה ביופיו המסנוור,

ובפנים היא לא יכולה יותר,

בחוץ קיץ ובפנים סערת רגשות,

לא מאמינה איך בלעדיו היא תוכל לחיות,

עליי הסתיו נוחתים באיטיות על רגשותיה,

כל אחד מכאיב יותר בעיניה,

היא מביטה אל השמיים,

רוצה כבר שהחורף ייגמר,

אך היא לא רואה שבחוץ קיץ,

רומז לה להיות  שמחה יותר.

העצב בא עם הגשם/מאדי.

העצב בא עם הגשם,

ונשזרת דמעה אחר דמעה.

העצב בא עם הגשם,

כמו שיר עצוב ללא מנגינה.

כאשר את לוקחת את רגלייך,

ורצה לך בקצב,

כולם עוקבים אחרייך,

ורוצים לדעת למה העצב.

נשברת כמו זכוכית,

מקווה שרסיסיך יספרו את סיפורך,

מתגעגעת כבר לשמים הבהירים,

ולא לגשם שממטיר על כבודך.

חיה בתוך כיסוי של שמחה,

חושבת שהגשם הוא שיבכה במקומך.

אבל בסוף נשברת,

והנה את בוכה.

העצב בא עם הגשם,

זה כל כך מובן.

והנה הטיפות,

מזכירות לך שצריך לבכות.

העצב בא עם הגשם,

ונשזרת דמעה אחר דמעה.

העצב בא עם הגשם,

כמו שיר עצוב ללא מנגינה.

בראשית/מאדי.

בראשית ברא אלוהים את האהבה,

אך לצילה נולדה גם אכזבה.

לפני הים, הפרחים או האוויר-

בראו רגש אחד בהיר.

כזה שיזכיר את הטעם לחיים,

את אותה השתוקקות ואחווה,

כזה שיהפוך כל חוויה,

להרבה יותר טובה.

אך ישנה גם האכזבה,

אשר מורסת כל מה שבדרכה.

שני רגשות עזים, אחד מכפה על השני,

אך אחד מהם לפעמים לא לטעמי.

שניהם אלו שמאזנים את העולם,

אך בזכות שניהם הוא לא מושלם.

בגלל שניהם בני האנוש עושים דברים שטוטיים,

אשר מעלים גיחוך מצד בני האנוש אחרים.

עריכה:

אמיתי/מאדי.

הכל מוזר מדי, מכדי להיות אמיתי.

אף דבר לא יכול לקנות את אמונתי.

אם אני אביט במישהו רק לרגע אחד,

אקלוט את השקר במבט חד.

תמיד הפרי בצמרת העץ,

בתוך הטבעת היהלום הנוצץ,

כך האמת מסתתרת בסוף,

כי תמיד יהיה שקר שאותה יעקוף.

כל אדם פשוט לא מסוגל להתמודד עם האמת,

השחרור האמיתי מתבצע כאשר הוא מת,

שוכב גלמוד בלי שאף אחד יפריע,

ומשתוקק ליום שבו השמש תפציע.

השקר יכול להישמע במרחקים,

כרעם המלווה בסערת ברקים,

אי אפשר להאמין למישהו באמת,

התמימות היא דבר אשר נחשבת למת.

אגלי זיעה מתגלגלים על מצחו,

מעידים במהירות על שקרו,

אוזני קולטת את ליבו הולם,

חושב שאת רוחי בעזרת השקר ירומם.

אם הוא היה אומר את האמת,

את הפרי מהעץ היה יכול לקטוף,

ואת היהלום מהטבעת היה יכול בידיו לעטוף,

אל הסיפוק הוא היה מגיע,

והשמש בעיניו הייתה מסוגלת להפציע.

יסוד/מאדי.

בכל אדם קיים יסוד,

אך הוא נשמר כסוד.

זו יכולה להיות האש הלוהטת,

אשר רומסת כל מה שהיא בדרכו עוברת,

אלו יכולים להיות המים השלווים,

אשר משלבים בתוכם ביישנות ושמחת חיים,

קיימת גם האדמה, אשר מעניקה אמינות ויציבה,

אך איך אפשר לשכוח את האוויר,

אשר מעניק קלילות וחוש הומור בהיר.

יסוד אשר מאחד את האדם,

גורם לו להיות קר או חם,

מחליט אם הוא יהיה מתחשב,

יסוד אשר מעצב את הלב.

לכל אדם יש יסוד עמוק בתוך הנשמה,

בוחר אם היא תהיה מדהימה,

יסוד מיוחד שיש רק לך,

אחד שלא נותן לאף אחד לעמוד בדרכך.

זו יכולה להיות האש הלוהטת,

אשר רומסת כל מה שהיא בדרכו עוברת,

אלו יכולים להיות המים השלבים,

אשר משלבים בתוכם ביישנות ושמחת חיים,

קיימת גם האדמה, אשר מעניקה אמינות ויציבה,

אך איך אפשר לשכוח את האוויר,

אשר מעניק קלילות וחוש הומור בהיר.

עץ הדובדבן/מאדי.

תמיד באביב, מתמלא עץ הדובדבן בפרחים ורודים,

אשר כל אחד שעובר מסוגל להגדירם יפים.

אור הירח מבליח מבעד לעננים,

בעוד שאני מביטה באבקנים המתפזרים.

הנה הירח מתחלף בשמש הנוצצת,

מסביב לאחד הפרחים עפה לה דבורה עוקצת,

השמיים מתבהרים מבעד לעננים,

והנה הם כבר כחולים כחולים.

הים משתרע מבעד לאופק בצל ההרים,

ואני עוקפת את עץ הדובדבן בסיבובים מהירים,

איך בין רגע נשכחה אהבתי על עץ הדובדבן המופלא..

בין רגע חזרתי להביט בו, במלאה בחמלה.

"אני מניחה שזהו, בינתיים.

אוהבת, מאדי."

סוף ציטוט.