היה פיגוע לצד השכונה שלי.

ישבתי בנחת בשיעור חשבון, משתעממת מהתרגילים הטיפשיים.

לפתע, רעש אדיר נשמע מבחוץ. חשבנו שזה כלום, והמשכנו את השיעור כהסדרו.

אבל אני הרגשתי שמשהו לא בסדר, מן תחושה פנימית ומציקה שלא עזבה אותי אפילו לרגע.

בתום השיעור, אחת החברות שלי קיבלה הודעת טקסט דרך הטלפון מאמא שלה- "היה פיגוע, את בסדר?"

נלחצתי. אח שלי השתחרר באותה שעה, הוא סיפר לי שהוא ראה אותם. שישה אנשים מפחידים, שנראו כמו 'ערסים בני 17' לטענתו. כשעברתי באותו רחוב,שמעתי אישה אחת אומרת שהיא ראתה גופה מתעופפת באוויר, זה העביר בי צמרמורת.

ילד מכיתה ח' בבית הספר שלי איבד רגל. כמה אח שלי היה קרוב לזה.

כבר שמעתי את המוות, הפחד עדיין לא נדם.

כבר שמעתי את המוות, אבל הצליל עוד לא תם.

כבר שמעתי את המוות, וגם את מותם של אחרים,

כבר שמעתי את המוות, פחדתי על חברים.

כבר שמעתי את המוות, אך הייתי עיוורת למקרה,

כבר שמעתי את המוות, ולא ידעתי מה יקרה.

כבר שמעתי את המוות, שעון שנספר מדקה לדקה,

כבר שמעתי את המוות, והשמעתי זעקה.

כבר שמעתי את המוות, ולא הספיקו הדמעות,

כבר שמעתי את המוות, אך לא הצלחתי לבכות.

כבר שמעתי את המוות, שיר ללא מנגינה,

כבר שמעתי את המוות, עצב בלי שמחה.

כל מה שנותר הוא לאחל לנפגעים החלמה מהירה,

במיוחד לילד מבית הספר שלי.

אני מקווה לא לשמוע את אותה מנגינה קודרת בראש,

או יותר נכון, לא לשמוע את הסוף היחיד שהוא לא התחלה חדשה.