כמה שאני מדברת, ויש עם מי לדבר, זה כבר לא עוזר.

זה לא גורם לבעיה להעלם. זה לא מסיר את הכאב מהבטן, זה לא מעורר אותי או נותן מוטיבציה.

זה לא מעביר את התחושות זה לא משנה.

נמאס לדבא.

אני מרגישה כמ והבנדם היחידי בעולם שאכפת לו.

שעדיין כואב לו על כל קשר שדעך.

שגם שנים אחר כך, כואב לי לראות את אלו שפעם הייתי עוברת איתם הכל והיום אפילו שלום אין בינינו.

שאני רואה כל יום בבי"ס או ברחוב, וכלום.

אני עד היום מתעניינת ואוהבת לשמוע - לטוב ולרע.

זה מבאס, להיות רגיל לצלצול של הפלאפון שלך יותר מידי, ואז יום אחד זה נפסק.

כי יותר אין את החבורה הענקית הזאת של לשבת ולצחוק ולהנות סתם.

כולם הלכו לדרכם ונשארו רק החברים הקרובים בעיקר.

וגם זה בקושי כי לכולם יש יותר, ולי יש רק אותם.

נמאס מהכול.

נמאס מנטרליות או סתם מהרגשה רעה.

נמאס לשמוע "אכפת לי" או "אני אתקשר" או "אנחנו צריכים לדבר"

ואז כלום.

ונמאס להיתקע על הזכרונות הישנים הללו שנראה כאלו רק אני זוכרת, ומפריע לי לאן הם נעלמו...

לאן הכל הולך אחרי שאנחנו זורקים אותו?

לאדמה?

ומה עם החומרים שלא יכולים להתכלות?

לאן הם הולכים?

הם פשוט יושבים שם....?