Runing away
Don't cry bitch, your tears make my wet
|
| 7/2009
צומת דרכים.*עדכון פריקה ותמונה*
כן אז אתמול זה התפרץ.בעיתוי קצת לא נכון. אבל שיהיה.סוף סוף היה לי את האומץ להגיד "יש לי מציאות עקומה ואולי אני אשמה ואולי הם אשמים אבל יש לי מציאות עקומה".והודתי בעובדה שאין לי את הכוח לשנות אותה.אני ניכנעת וזורמת עים מה שיש.אני חלשה. למרות שאנשים ניסו לגרום לי להבין שאני לא להחדיר לי למוח שאני ממש לא אבל אני כן.אים לא היתי חלשה אים היה בי את הכוח לא היתי במצב של היום.לא היתי נותת להם לעשות את משהם עשו לי.היתי בוחרת בפניה אחרת בצומת.
זה מוזר שדבר שתמיד די חללמתי עליו עומד לקרות וקשה לי להבין את זה כיאילו הבנתי את זה די מזמן כשזה רק התחיל אבל עכשיו אני מיציתי את זה כבר ועכשיו אני מוכנה לזה.או שלא. כשהוא התחיל להגיד שהיא בוגדת בו רציתי להביא לו כאפה אבל עכשיו,אני חושבת שאולי הוא צודק.כי זה ניראה ככה.היא מסתירה מאיתנו הרבה. היא עובדת במשך יותר שעות. היא לא נימצאת במחלקה הרבה.
וגם אתמול היא באה בטענה כזאת ,אחרי שהוא קרא לה זונה,"אים הית מתעניין יותר בחים שלי זה לא היה קורה".אני חושבת שאולי היא התכוונה שמשלא היה קורה זה שהוא מפקפק בה אבל אולי היא לא התכווונה לזה.
הם הרסו לי את החיים.
הריבים שלהם הצעקות הכול זה משהפך אותי למשאני היום.איבדתי כול כך הרבה דברים בגללם.
את האמון באנשים.
את האמון באהבה.
את הביטחון העצמי.
את האומץ.
את הכוח.
את שמחת החיים.
והיום.אני אשמה בהכול.היא מאשימה אותי בהכול.הוא לא מדבר איתי.כול הבעיות בחיים שלהם ניגרמו בגלליי.
הם נתנו לי ונתנו ואני סתם כפויית טובה שהחיים שלהם היו יכולים להיות הרבה יותר יפים בלדיה.ואל תגידו זה ממש ממש לא ככה הם ההורים שלך הם אוהבים אותך כי זה כן ככה כי הם אמרו לי את זה! בפנים.
וכן אני באמת מרגישה אשמה בהכול.אולי כי הם החניסו לי את זה למוח ואולי כי זה נכון..
נימעס להיות מעוררת רחמים כזאת נימעס לי!!!
אני פשוט לא יודעת מה לעשות.איך לצאת מזה.איך להתמודד עים זה.אני לא יודעת.לא יודעת.
לדבר זה לא עוזר ולשתוק רק מחמיר את המצב.
לברוח רק עושה הכול גרוע יותר.ולהישאר הופך הכול לכואב יותר.
אני לא יכולה יותר.
אני מעוררת רחמים.
 החיוך הזה כול כך מזוייף. ברווז. | |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
