Runing away
Don't cry bitch, your tears make my wet
|
| 7/2009
חזרה לשם.*מרגישה רע.תמונה*
שוב אני נימצאת בנסיגה.עד שהצלחתי קצת לעלות למעלה ולראות את השמש עוד פעם החלקתי.עד שסוףסוף סוף סוףףף הצלחתי לנשום.עד שסוף סוף מיליתי את הראות באוויר נקי עד שסוף סוף,סוף סוףך,למדתי מטעות או שתיים.שוב טעיתי!
ומשהכי כואב ומציק זה שידעתי,ידעתי שיההיו לזה השלכות ותוצאות.ובכול זאת עשיתי את זה?! מה לא הבסדר איתי?1
כול בינין שאני מנסה לבנות מתפרק.כול ארמון חול שאני בונה נישטף עים הזרם לא משנה כמו רחוק מהמים אני אבנה אותו.
אבל אני מנסה להמשיך לנסות.
שוב בונה ,נהרס, מתגברת במשך כמה זמן ושוב בונה.אולי הבעיה שלי שאני לא מנסה לשנות את הצורה של הביניין אלה רק לבנות אותו מחדש.אולי זה משאני צריכה.ואולי לא.אני כבר לא יודעת ולא בטוחה בכלום.אני מבולבלת.
קשהלי.
קשה לי להשלים עים העובדה שזה המצב.קשה לי להשלים עים העובדה שאיבדתי את הכבוד של האנשים בי.
קשה לי אבל למרות הכול אני משלימה עים העובדות האלה.
עכשיו אחרי שיחה ארוכה עים חברה שבחרה להעיף אותי מהחיים שלה כי ככה הם יראו יותר טוב מהצד אני מבינה שאני אולי הולכת בכיוון הלא נכון ואלי אפשר להיות יותר טובה אבל עדיין נישאר לי טיפת כבוד לעצמי.שזה טוב..
לא עשיתי שום דבר כזה נורא.אני ממשיכה לגור בבית שאני סובלת בו.אני ממשיכה לעמוד על הרגלייים.ממשיכה לעשות את המוטל עליי.אז למה אנשים לא מסוגלים לכבד את החלק הזה בי?למה הם איבדו את כול הכבוד שלהם רק בגלל כמה שטויות שעשיתי?למה הם לא מסוגלים לראות את הנסיונות שלי להתקדם להשתקם?..
נסיונות פתטים נכון.עלובים גם נכון אבל נסיונות.
קט עוזבת.
וזה כול כך מקשה על הכול.
"שתיקה.
שתיקה בלי מילים.
שתיקה בלי מבטים.
שתיקה ואף לא צליל אחד יותר.
פשוט שתיקה.
שתיקה של יאוש.
שתיקה של אכזבה.
שתיקה של הבנה.
שתיקה של שנאה ושתיקה של אהבה.
כמה זמן תימשך אותה שתיקה?."
-
היא עומדתמול העולם ושותקת.
היא רוצה לדבר,אך לא יכולה
קולה נלקח ממנה.
עינייה חסרות רגש.
ידייה הקרות מוטטלות לצידהי גופה.
היא עומדת מול העולם ושותקת.
מבטה החלול פונה קדימה.
אנשים עומדים מולה.
צועקים מילים כבדות לעברה
אבל היא לא שומעת אותם
גם לא רואה.
גופה המדמם נישאר לעמוד
האבנים פוגעות בו.
אך היא עדיין עומדת מול העולם ושותקת.
גדר תיל מקיפה אותה
הוא שורט את ידייה.
אך הכאב כבר לא מפריע לה.
חומה גבוהה לא נותת לה לברוח.
היא נימצאת בכלא.
אותו כלא שהיא עצמה יצרה.
היא עומדת.מול העולם.
עיניים מלעות תיעוב וכעס מסתכלות עלייה.
היא מסתכלת לתוכן.עמוק לבפנים.
וליבה נישרף מעוצמת הזעם והשינאה שבתוכן.
אך היא עדיין ,למרות הכול,עומדת מול העולם.
ושותקת...
קראתי את הקטע הזה באחד הפוסטים שלי והבנתי שאני מרגישה בידיוק כמו שהרגשתי כשכתבתי אותו.
לשרוד.מטרה עליונה.
ברווז.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
