נתי שואל אותי שאלות מסובכות על קשר בין אדם שהוא כמוני לאדם שהוא כמוהו אך לא הוא.
והוא מעלה סוגיות, או יותר נכון, נותן לי להעלותן בעצמי.
ואני חושבת על העתיד, ועל כך שלא יהיה קל, ועל כל הקשיים שאני משכנעת את עצמי שמעניינים רק את נתי ולא קשורים אליי כלל.
ואני ממאנת להבין שמוכרחים להתרגל לרעיון שיהיה קשה
ושיהיו ריבים
ושאולי יהיה רגש שמתקרב לחזית הגבול הדק שבין שנאה לאהבה
ושזה מפחיד אותי עד כדי חמש דקות שבהן אני יושבת מול המקלדת ולא מוצאת את המילים שיתארו כמה. מבועתת היא אולי המילה הקרובה ביותר.
"אבל", אני אומרת לאדם שפגשתי הרגע לראשונה, "כשאתה יודע שזה האדם שאיתו תרצה להיות כל החיים שלך, אתה יודע שתוכל להתגבר על הכל" והחיוך הזה נוטע עץ ובונה בית כשמשתלט על שפתיי. "כשזה האחד הנכון בשבילך זה פשוט יהיה לא בסדר לא לקיים את הדבר המדהים הזה שיש בינינו."
אפילו כעת, בעודני נזכרת בו ומריחה אותו מהכרית שלי, ועולה בלחיי סומק שלא חשבתי שיעלה בי עוד, אפילו כעת, כשאני שיכורה מוודקה זולה, עייפות וגעגוע ושומעת שירים של רמי קליינשטיין, כעת כשאני מקלידה ביום הכל כך אסור הזה שלך, השבת הזו, המלכה, אפילו כעת כשההבדל שבינינו בא לידי ביטוי יותר מכל, אני יודעת שאיתך זה לנצח.
"עד שנהיה זקנים ושמנים וסנילים".
לתמיד.
עד שנמות.
לנצח.
לנצח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
