תרדמת המרמיטה

נראה לי שאני משעממת את הפסיכולוגית שלי.

יש לה את ה'מְממ' הזה כל משפט שני שלי, (וזה מלווה בהנהון ראש קל עד בלתי-נראה)

כאילו 'תזדרזי' או 'אוקי, הבנתי, הלאה' או פשוט 'משעמם לי'?

מטריד.

ואין לי בעיית וורבליזיציה what so ever. וגם לא קֶצֶב.

אולי זה אומר שאני בוחנת אותה, למרות הצהרותי החוזרות ונשנות שלא.

למרות שאני בודקת את עצמי שוב ושוב בהיבט הזה.

לא רוצה לבדוק אותה.  לא מחפשת בת-זוג או חברה. רוצה עזרה. רוצה כֵּלים להחליט החלטות נכונות. וזהו.

אולי אני מחפשת פידבקים, אצלה, כמו בעולם האמיתי.

ואולי היא סתם.

יש מצב.

כי אני לא משעממת. הרבה דברים כן. משעממת לא.

ולמה היא משמיצה את ג'ורג'י** (להלן, הפרטנר) עוד יותר ממני?

איך נוצר מצב כזה שאני רואה אותו בעיניה (שהן כנראה עינַי, אבל עוד יותר קיצוניוֹת)-

חלש, כבוי, פסיבי, לא גברי ועוד כהנה וכהנה.

לְמה אני מתאמצת כל כך להביא לְשם, אֵליה, את מורכבוּת התמונה של רגשותי, של היחסים- ונראה כאילו היא מקטלגת את המידע באופן דיכוטומי ונותנת בו סימנים,

מהר מידַי, מוקדם מידי, מוקצן מידי.

ג'ורג'י אומר שיש להם קטע, לפסיכולוגים, של חוסר אמון בקשרים. עוד יותר מטילי ספק מאיתנו.

הוא סיפר לי שכשנפגשנו לראשונה והוא סיפר עלי לפסיכולוגית שלו (בזמנו)- היא לא סבלה אותי. מהרגע הראשון.

אמרה לו שאני 'תיק' ו'פרוייקט' והיא מכירה סיפורים כאלה. ולא כדאי להתעסק איתי, באופן כללי.

נו, טוב, יש בזה משהו. חייבים להודות.

במקביל, הפסיכו שלי מאותה תקופה אמר לי שהוא תוהה אם אצליח להפוך את ג'ורג'י מחברה טובה לבן-זוג.

אז שניהם היו ספקנים. אוקי. אז מה? כבר שבע שנים אנחנו מפריכים את זה.

וגם אם זה לא לתמיד, לא שווה?

אז הנוכחית משמיצה אותו, בעִקבותי, מן הסתם, וזה מפריע לי.

כאילו, רק לי מותר להגיד עליו דברים רעים, הלו!

כי זה שלי ואני יודעת יותר ממךְ ואני מרגישה ואת רק צוֹפה כאן. מבחוץ. בִּרְשוּתִי.

חדל נימוסים. בפעם הבאה אני פשוט אגיד לה את זה. קיבלה שלוש פגישות חסד. מספיק.

ועד לפעם הבאה נראה לי שמתפתחת פה סידרת פוסטים,

ללה

**כינוי אמיתי