מי שלא בורר בתבונה את מחילות הארנב- אליהן הוא נכנס- סופו שיתקע את ראשו המטופש בתוך מחילה צרה מידי.
אף אחד לא נעלם (עשה הבדל ונעלם- איכס, תרגום מילולי ולא יפה מאנגלית) מחיי ולא מליבי.
דברים משתנים כל הזמן, טוב שכך.
בפגישה האחרונה אצל הפסיכו התחלתי להשתנק ולהחנק בסיום המפגש. שיעול של חוסר אוויר. בדרמתיות, בפאתוֹס.
כמו התקף.
אמרתי לעצמי-כמה את מגוחכת ללה. הטיימינג והלוקיישן. חיח. ולא הצלחתי להוציא את המחשבה הזאת מהראש בעודי נחנקת.
וזהו. גורגי חיבק אותי (כלומר, נתליתי עליו בדמע) ויצאנו. כמה אני אוהבת אותו כשהוא תומך בי. כמה אני שונאת אותו כשאני רוצה קצת יותר מזה והוא לא נותן.
לפעמים אני ממש שונאת אותו. בעוצמה. אני שונאת אותו על זה שהוא כל כך טוב אלי. וחוץ מזה, לא מספיק.
ועָדִין, ונפש רכה ועצומה כזאת סימולטנית. הלוואי שלא היה בו כלום. אדם מופלא, גורגי שלי.
אבל נדמה לי שהבעיה לא אצלו. אני ניזונה מדרמוֹת, וכפילויות ופיצולים וללכת על הקצה. עוד לא התבגרתי. פשוט ככה.
מה שאקס קוראת לו (בצדק)- אקס אקסטרימיזם, אצלי עדיין לא אקס. זה פשוט כאן. כי זה עדיין נדרש,
וכשיפסיק להידרש- יהפוך לאקס.
אי אפשר להאיץ התפתחות. ככה אומרת הפסיכו.
ואני? מי יביא לי פתרונות? ומה יהיה על שפעת החזירים הזו שתקפה אותי והשיעול החונק חונק הזה? (נמאס לי מסימבולים פסיכולוגים.)
היום שאלה אותי סקינלס כאן אם הפסקתי להתעניין במניין התגובות, האם אני בדרך לשם (בעקבות הטפת קאונטר שלי. מורה.)
וחשבתי על זה שכן. אני בדרך.
פוסט מטופש. מחשבות מטופשות. (זו לא פרובוקציה ואין להגיב על משפט זה.)
אבל זה הרבה יותר אני- לא מנוסחת, לא פואטית ולא משתמשת (כמעט) במילים שאינן שלי. ככה זה.
אני צריכה למצוא משהו חדש לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללה לנד