תרדמת המרמיטה

אתמול הייתה לי התגלות שעד עכשיו אני נהנית להתבשם בה ולרחרח אותה מכל הכיוונים.

בין ארוחת ערב בבית של חבר לבין יציאה עם חברים אחרים-

אני רובצת על הספה בדירה תלאביבית, ליאונרד כהן ברקע, טלוויזיה במיוּט,

לא יכולה לזוז מעישוּנים שלווּ בערק תפוזים ושנאפסים (איזה כיף אלכוהול של קיץ).

זה מושך אותי למטה, לשקוֹע, המחשבות מתחילות לשנות גוון, בּוֹרוֹת אפלים נפערים לי, בולענים, ואני קופצת ראש לתוכם.

ועוד יותר עמוק, חולות טובעניים ואפילה וזה ממשיך להפתח- בשכבוֹת אינסופיות ולוּלָאוֹת

והכל כבד והעיניים כבדות והגוף כבד וסטטי ו-די. לא טוב.

הידיד רובץ על הספה השניה, פיטר על הספה לידי. רובצים סרוחים.

אף אחד לא קם לשנות את המוסיקה שרצה שוב ושוב מההתחלה. אף אחד לא קם לשום דבר.

אני מחכה לטלפון מחברה שהן יצאו כבר מהבית ולהגיע כבר למקום כלשהו ולזוז משם כבר, לצאת משם, לא נעים לי.

קמה. לא מבינה מאיפה הכוח. קמה, אומרת שלום ויוצאת.

שדירות רוטשילד נראות כמו מחזה ראווה-תאווה לעיני המסטולות. האורות האלה עם הפנסים הקטנים (איזה חג זה עכשיו, קיבינימט), הקיוסקים-קפה הקטנים ואנשים ואופניים וכלבים ואני הולכת באמצע בין האורות ונעים נעים נעים.

כל כך נעים שהאדם היחיד שאני רוצה לראות עכשיו זה גורגי.

רוצה הביתה.

לא רוצה לצאת לרקוד ולא רוצה לשתות ולא רוצה לראות אף אחד. רק אותו. ולהביא לו קצת מהנעים נעים הזה הביתה.

אפילו שמוקדם. אפילו שמחכים לי. אפילו שאני מתודלקת כהלכה לכל סוג של בילוי שלא יהיה.

אפילו שפיטר שם על הספה.

מתקשרת לגורגי. עונה לי מתוך שינה. אני אומרת לו מה שיש עכשיו והוא אומר "תבואי".

באה. לא סקס ולא כלום. לא רוצה כלום. רק לשים את הראש שם, להריח את הריח שלו, לפשוט עליו איברים ולהתכסות בו.

זה בית. (לא רוצה לשרוף לו את הגג יותר.)

 -בואי הביתה.

-ואולי, היה זה רק חלום?

אולי.

חידה- מה הקשר בין הפוסט האחרון לפוסט הנוכחי?