תרדמת המרמיטה

מה קורה כשאני לא כאן, זאת צריכה להיות הכותרת.

קיבלתי פרוייקט חדש ויוקרתי בעבודה. מאוד מחמיא, מאוד משפר את הסטטוס שלי.

הרבה אגו, חלק צרכי-מערכת, הרבה עומס פוטנציאלי ובעיקר- מעניין.

התחלתי לכתוב סיפור/רומן, עוד לא החלטתי מה הכיוון, אבל סוֹף- כבר יש.

אמא אומרת שככה אנשים, כשקשה להם לגמור- הם מושכים את הסוֹפים, אבל אצלי הסוף תמיד ידוע עוד מההתחלה. והשאר- עבודת המילוי והריקון וחוזר חלילה, זו עבודה שקשָה לי מאוד. כמו מיכל שמתמלא ומתרוקן מהר מידי והנוזל שבתוכו לא מספיק לתסוס.

כי אין זמן, אין מספיק זמן להכיל. וודאי שלא לבד, את כל הנוזל הזה.

קשה לי לחשוב על עצמי ככותבת כי אני לא. אין לי שום שיגרת כתיבה, אבל היות ועכשיו מתפנה לי זמן רב, אני שוקלת ליצור כזו. תוכנית עבודה. שעה ביום.

הפסקתי מערכת יחסים שגרמה לי צער רב (במקביל לריגושים ואגו-טריפ) וחידשתי מערכת יחסים שגורמת לי אושר רב.

no more Peter for now. ומי שמכיר את הסיפור, יודע כמה זה משמעותי עבורי. יש תחליפים הרבה יותר טוב, והלא בזה אנו עוסקים, באלטרנטיבות, לא?

התאהבתי מחדש בבעלי, אני שוקלת להירשם לדוקטורט, וסיימתי הרבה חובות מקצועיים ועכשיו רווחה ואפשר לנשום אויר.

ועוד מעט חופש וזה בכלל המון אויר לנשימה. (זה כל כך הרבה שאני אפילו לא מצליחה להקצות משפט נפרד לכל עניין. ובאיזה נונשלנט אני כותבת ככה על ג'ורג'י, כאילו לצמצם. זה ממש לא מצומצם.)

פעמיים יָם וגם פעם בלילה (לדוג דגים, זה ליעלילה אפרופו הפוסט שלך), טיול מדהים בנחל פרת, מקום שפעם גדלתי בו עם איש אחד.

מ.ש.ל:

קיץ חזק.

זו רשימת מכולת. לחלוטין. אבל היא כֹּה חיובית שאי אפשר שלא תרשם. ולו בשביל הפרוטוקול.

שבוע טוב.

(ואני מתקשה להמנע מהמחשבה על תאימוּת בין צחיחות בלוגוספרית לפוריות חיצונית.)