זה זמן מכוֹנן.

מין תקופה מוזרה כזו בה אני בונה (והורסת) מערכות יחסים.

הטרול אומר שאני זוֹרה מוקשים כדי לפוצץ, ואני אומרת- יצירת סטטוס קוו.

הייתה לי פעם נטיה להתקרבֵּן מול אנשים, בני זוג וגם אחרים. לא איש אחד אמר לי שיש לי מנטליות של אישה מוכָּה כשזה מגיע לקו עימות.

היום, לאור האטיטיוד הגרנדיוזי הזה שאני שרויה בו, אני מנסחת מחדש. עושה פיין טיונינג לְמה שטוב, דיליט לְמה שלא טוב.

העיקר שאני לא אשאר בסוף וכל תאוותי בידי.

או למעלה או למטה, או בהשתבללות א-ל-ללה או פרצי אנרגיות חברתיים וכלליים בהם אני כה חיונית עד כי אני חשה שאין איש/אישה שלא יפלו בשבי. כן, אני יודעת שזה קצת מגעיל. גם אותי זה מגעיל.

-קוראים לזה מאניה-דיפרסיה.

-לא. קוראים לזה "אני".

אחד מחברי טוען שיש משהו "חזירי" בדרך בה אני מתנהלת ביחס לכל. חוסר ההסתפקות, הרצון לטעום מהכל, לא להצטדק בפני איש (פעם ג'ורג'י אמר שאני אדם חסר-מצפון, שאני אוהבת לנפנף בזה, ומחיתי. היום אני חושבת שאני לא מקבלת את ההגדרה המקובלת של מוּסָר, שבהחלט יש לי אמוֹת-מידה סובייקטיביות עקביות.)

זה פשוט לא מספיק.

מספיק- רק הכל.

הכל או כלום. (ילדותי/לירי)

כבר אין לי כוח.

כרוניקה

בראשית נגעתי בטוב ובאדמה

בשפמי העננים המדגדגים

בראשית ידעתי את דרכי

בשטף אור דוּמָה וחֶרֵש רוגַע

ובּהלתי מנגה דמותך

ובּהלתי משטף הזהב והאור

ונִיגָפְתִי וירדתי מנכסי

ואדע כי אין עוד עימי שפע

ובקץ הימים עוד אגע בעפר

ובתוגת האחֵר עוד אמצא לי טוב

ואקום ממשכבי זקופה ואמידה

ואזי תהיה לי איתך אחרית.

*גן התענוגות הארציים- הירונימוס בוש, 1500