תרדמת המרמיטה

אתמול הייתה לי התגלות שעד עכשיו אני נהנית להתבשם בה ולרחרח אותה מכל הכיוונים.

בין ארוחת ערב בבית של חבר לבין יציאה עם חברים אחרים-

אני רובצת על הספה בדירה תלאביבית, ליאונרד כהן ברקע, טלוויזיה במיוּט,

לא יכולה לזוז מעישוּנים שלווּ בערק תפוזים ושנאפסים (איזה כיף אלכוהול של קיץ).

זה מושך אותי למטה, לשקוֹע, המחשבות מתחילות לשנות גוון, בּוֹרוֹת אפלים נפערים לי, בולענים, ואני קופצת ראש לתוכם.

ועוד יותר עמוק, חולות טובעניים ואפילה וזה ממשיך להפתח- בשכבוֹת אינסופיות ולוּלָאוֹת

והכל כבד והעיניים כבדות והגוף כבד וסטטי ו-די. לא טוב.

הידיד רובץ על הספה השניה, פיטר על הספה לידי. רובצים סרוחים.

אף אחד לא קם לשנות את המוסיקה שרצה שוב ושוב מההתחלה. אף אחד לא קם לשום דבר.

אני מחכה לטלפון מחברה שהן יצאו כבר מהבית ולהגיע כבר למקום כלשהו ולזוז משם כבר, לצאת משם, לא נעים לי.

קמה. לא מבינה מאיפה הכוח. קמה, אומרת שלום ויוצאת.

שדירות רוטשילד נראות כמו מחזה ראווה-תאווה לעיני המסטולות. האורות האלה עם הפנסים הקטנים (איזה חג זה עכשיו, קיבינימט), הקיוסקים-קפה הקטנים ואנשים ואופניים וכלבים ואני הולכת באמצע בין האורות ונעים נעים נעים.

כל כך נעים שהאדם היחיד שאני רוצה לראות עכשיו זה גורגי.

רוצה הביתה.

לא רוצה לצאת לרקוד ולא רוצה לשתות ולא רוצה לראות אף אחד. רק אותו. ולהביא לו קצת מהנעים נעים הזה הביתה.

אפילו שמוקדם. אפילו שמחכים לי. אפילו שאני מתודלקת כהלכה לכל סוג של בילוי שלא יהיה.

אפילו שפיטר שם על הספה.

מתקשרת לגורגי. עונה לי מתוך שינה. אני אומרת לו מה שיש עכשיו והוא אומר "תבואי".

באה. לא סקס ולא כלום. לא רוצה כלום. רק לשים את הראש שם, להריח את הריח שלו, לפשוט עליו איברים ולהתכסות בו.

זה בית. (לא רוצה לשרוף לו את הגג יותר.)

 -בואי הביתה.

-ואולי, היה זה רק חלום?

אולי.

חידה- מה הקשר בין הפוסט האחרון לפוסט הנוכחי?

אולי אפשר לקרוא לזה תסמונת פוסט-בורגנות, או שמעולם לא באמת הייתי במשבצת הזאת.

בכל מקרה, אין ספק שאני במסע חובת-ההוכחה-עלי שאין לי אחות. (תסלח לי אחותי החביבה.)

ראיתי עכשיו את אילנה דיין בתוכנית על מרד האסירים בכלא 6 שהתרחש לפני למעלה מעשור, נדמה לי (קצת חיפפתי בצפייה) והנה, עיני שוזפות לפתע דמות מוּכּרת.

אינטימית, כן?

ואני שואלת את עצמי, איפה אני ואיפה הוא היום.

מדושן, שַלֵו, מבורגן, על פניו נחוֹת עקבות אשתו וילדיו הנעימים לעומת עינַי המחפשוֹת וסופי-השבוע הנרקוטיים המרתקים-מעכירי שלווה האלה.

אני זוכרת אותו סוגר לי אזיקים על הידיים ואני שופכת לו בקבוק פּוֹפֵּרס לתוך האף, בטעות.

על זה באמת רציתי לכתוב. על הכימיקלים. והמוסיקה.

ואיך ששניהם ביחד פשוט עושים את עבודתם נאמנה. (מרמיט היה מתאר את זה הרבה יותר טוב ממני. פואטיקה טהורה אצלו. אצלי פארש. גם זה, בעצם.)

הייתי במסיבה. מופלאה. בחוץ, בלילה, מגוּבָּה בכל העזרים המתאימים. מתמזגת. זהו, זאת המילה. התמזגות.

רקדתי ורקדתי ורקדתי עד שהכל התרוקן.

ואז באה משטרה. כן, באמת באה. לא בשביל הפואנטה.

ובאופן מפתיע הם היו חביבים ומנומסים וביקשו רק שנכבה את המוסיקה (בקשה הגיונית, אחרי הכל כבר חמש בבוקר) ואנחנו כבר השלכנו לאוֹר הצ'קלאקות את כל שאריות הערב לצדדים ודילגנו על מנת הבהלה שלנו.

אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני נשמעת לעצמי כמו מתבגרת מפגרת כשאני מספרת על מסיבות וסמים.

רציתי לספר אילו איכויות מיוחדות יש לטבע כשהוא מתוּוָך לנו באופן מלאכותי.

וכמה שיש כאן סתירה במשפט הזה, כך בפועל היא מתיישבת.

אי אפשר להסביר את זה במילים.

אני לא מוכנה להרגיש מסמרים ונוצות. לא מוכנה להגיד- מה עכשיו?

זה עכשיו.

וזה הרבה מאוד.

(לא בגלל זה אני במגננה, עצמי'קה.)

אפשר היה לקרוא לקטע הזה גם 'גיל-ההתבגרות המעוכב של ללה', תכלס.

פתאום עלה לי רעיון מטופש להמליץ על הקטע לנושא החם- לזכור את החיים.

זה לא זכר החיים? ככה לא זוכרים בפול-ווליוּם?

צרבת, כל הזיכרון הזה עושה לי.

ואת זה אני אומרת כאחת שהחצי האחד של משפחתה צבע את הדָנוּבָּה באדום בעוד החלק האחר הגיע עד למחנה הידוע לשמצה בפולין כדי לסיים את שנות מכונת ההשמדה המתוקתקת. וכל זאת (גם) עקב מנהיגים שקרנים, רבנים מניפולטיבים ובעלי-אינטרסים למינהם שלא עשו הכל כדי לגרום להם להבין.

איך אני אומרת תמיד?

אצלנו שואה זה הארד-קוֹר.