תרדמת המרמיטה

אנחנו נוסעות במכונית שלי. אני נוהגת.

אנחנו ארבע בנות- אני, מוגס, דפי ומישהי שלא לגמרי ברורה לי- נדמה לי מישהי שדומה לתלמידה הלחוצה שלי . מה שאני כן זוכרת לגבי הבחורה הרביעית, שהיא הייתה שמאית או אקטוארית במקצועה.

(אנחנו בכביש שבדרך כלל אני נוסעת בו אל הפסיכולוגית.)

כבר בתחילת הנסיעה אני מבחינה שמשהו לא בסדר, שמשהו נתפס בכסא, ידית הכיוונון של המרחק של הכסא מההגה או משהו כזה. אני מחפשת אותה ברגל, וזה לא שם.

אנחנו מגיעים לגשר שבמחלף ואני מנסה לבלום בסיבוב של המחלף ולא מצליחה.

אין דוושת בלמים, גם אין דוושת גז בעצם. אין כלום.

אני מותחת את הרגל ככל האפשר, ו-אין.

הדוושות נעלמו.

דפי צועקת לי "מה קורה"? ואני אומרת לה, ולכולן שאין בלמים. שזהו.

אנחנו נוסעים במדרון, בסיבוב, במהירות של 200 קמ"ש בערך. אני זוכרת שהרגשתי- אה, זה הכל? ככה מרגיש לנסוע במהירות של 200 קמ"ש? זה סביר, אפשר לשלוט ברכב ככה ברמה מסויימת. ואני תוהה מתי יגיע הרמזור הראשון באדום, שיחסל אותנו.

במקביל, אני לא מפסיקה לנסות למצוא פתרונות.

אני אומרת לעצמי, אולי יש כאן עליה כלשהי שנוכל להאט את הרכב באופן טבעי, אבל לא. הסיבוב מתארך והוא בירידה.

במהלך הנסיעה במדרון יש תחושה מטורפת של- זה הסוף? זה לא הסוף? כמו סרט מתח שאני בו הגיבורה הראשית.

במחשבה שניה, זה לא מרגיש כמו סרט. אני מרגישה מאוד בפנים. שאני שם.

אני לא מפסיקה לנסות, עם הרגל, להמשיך לנסות במקביל למצוא את דוושת הבלם, וגם את זו של הגז.

המהירות מואצת, וכולם חושבים לעצמם כל מיני דברים של סוף, אני עוד לא מתייאשת.

פתאום הרגל שלי נמתחת ונוגעת בדוושה, אני לוחצת, וזה הגז.

נרגעתי. אם זה הגז, אז הברקס מימינו (לא זוכרת אם זה מימין או משמאל). מנסה. הצד הלא נכון, אחר כך הצד הנכון, בולמת, תחושת רווחה, שלי ושל כולם.

אחר כך אנחנו שואלים כל אחת איך היא הרגישה כשזה קרה. אני באדרנלין גבוה, אבל לא היסטרית.

כאילו ידעתי שזה לא יגמר בזה, שיהיה לזה פתרון, שאני לא אמות. סמכתי על היכולות שלי.

דפי אומרת שהיא שמחה שלא יהיה לה מבחן בהיסטוריה אם היא תמות.

והתלמידה, או מי שזאת לא תהיה, אמרה שזו התעסקות בטפל טבעית של אדם שנמצא בסכנת חיים.

והיא, כמי שמתעסקת בסיכונים כל הזמן, בעבודתה, מבינה את זה, והיא לא ככה.

מוגס, כמדומני לא אמרה כלום.

אתמול הייתה לי התגלות שעד עכשיו אני נהנית להתבשם בה ולרחרח אותה מכל הכיוונים.

בין ארוחת ערב בבית של חבר לבין יציאה עם חברים אחרים-

אני רובצת על הספה בדירה תלאביבית, ליאונרד כהן ברקע, טלוויזיה במיוּט,

לא יכולה לזוז מעישוּנים שלווּ בערק תפוזים ושנאפסים (איזה כיף אלכוהול של קיץ).

זה מושך אותי למטה, לשקוֹע, המחשבות מתחילות לשנות גוון, בּוֹרוֹת אפלים נפערים לי, בולענים, ואני קופצת ראש לתוכם.

ועוד יותר עמוק, חולות טובעניים ואפילה וזה ממשיך להפתח- בשכבוֹת אינסופיות ולוּלָאוֹת

והכל כבד והעיניים כבדות והגוף כבד וסטטי ו-די. לא טוב.

הידיד רובץ על הספה השניה, פיטר על הספה לידי. רובצים סרוחים.

אף אחד לא קם לשנות את המוסיקה שרצה שוב ושוב מההתחלה. אף אחד לא קם לשום דבר.

אני מחכה לטלפון מחברה שהן יצאו כבר מהבית ולהגיע כבר למקום כלשהו ולזוז משם כבר, לצאת משם, לא נעים לי.

קמה. לא מבינה מאיפה הכוח. קמה, אומרת שלום ויוצאת.

שדירות רוטשילד נראות כמו מחזה ראווה-תאווה לעיני המסטולות. האורות האלה עם הפנסים הקטנים (איזה חג זה עכשיו, קיבינימט), הקיוסקים-קפה הקטנים ואנשים ואופניים וכלבים ואני הולכת באמצע בין האורות ונעים נעים נעים.

כל כך נעים שהאדם היחיד שאני רוצה לראות עכשיו זה גורגי.

רוצה הביתה.

לא רוצה לצאת לרקוד ולא רוצה לשתות ולא רוצה לראות אף אחד. רק אותו. ולהביא לו קצת מהנעים נעים הזה הביתה.

אפילו שמוקדם. אפילו שמחכים לי. אפילו שאני מתודלקת כהלכה לכל סוג של בילוי שלא יהיה.

אפילו שפיטר שם על הספה.

מתקשרת לגורגי. עונה לי מתוך שינה. אני אומרת לו מה שיש עכשיו והוא אומר "תבואי".

באה. לא סקס ולא כלום. לא רוצה כלום. רק לשים את הראש שם, להריח את הריח שלו, לפשוט עליו איברים ולהתכסות בו.

זה בית. (לא רוצה לשרוף לו את הגג יותר.)

 -בואי הביתה.

-ואולי, היה זה רק חלום?

אולי.

חידה- מה הקשר בין הפוסט האחרון לפוסט הנוכחי?