מאד מצחיק.הבלוג הוא ממש חתיכת מזכרת.מעניין אותי אם אנשים עדיין גולשים באתר הזה.אם הפורמט הזה עדיין קיים.התחלתי לכתוב כאן כשהייתי בת 14 בערך.עכשיו אני בת 20. כל החיים שלי רשומים כאן,כל התקופות,כל האהבות,הטיפשות הגדולה שלי כנערה מתבגרת שחיה אלפי סרטים.

והנה אני כאן,כותבת בעיקר לעצמי,אחרי זמן רב שלא הצלחתי להעלות כלום על הנייר.(או על קובץ וורד במקרה הזה).

ביום שישי,עוד 4 ימים,זו תהיה שנה בדיוק מאז שאמא שלי נפטרה.

אין לי הרבה מה להגיד.האזכרה תהיה רק בסוף החודש,כי אנחנו הולכים על התאריך העברי.ככה,לדחות את הקץ עד כמה שאפשר.

אני תוהה,מה עושים באזכרה?

האמת שמעולם לא הייתי באזכרה.האמת,שעד לפני שנה,גם לא הייתי באף לוויה.

חשבתי אולי לכתוב משהו.הבעיה היא,שאני יודעת שאני לא אהיה מסוגלת לקרוא.מעבר לזה,מאז שאמא שלי איננה,אני לא מסוגלת לדבר עליה.

אני חושבת עליה הרבה,כמעט כל הזמן.רוב היום היא במחשבותי.אבל ברגע שצריך להתחיל לדבר?אני נחנקת.

לא דיברתי על אמא שלי כמעט שנה.לא עם אבא שלי,לא עם אחי הקטן,בטח שלא עם סבא וסבתא שלי,וגם לא עם דודה שלי,אחותה.

לא דיברתי עם חברים,לא דיברתי עם מכרים,והכי חבל שלא דיברתי עם פסיכולוג.אמא שלי הייתה פסיכולוגית.אולי בגלל זה אני לא הולכת לראות אחד.

זו בעיה רצינית לדעתי.

האמת? שאני מרגישה שמיד אחרי שהיא נפטרה,בחודשיים הראשונים,הייתי יחסית בסדר.ידעתי איך אני אמורה להתנהג,ידעתי איך היא הייתה רוצה שאתנהג.

הייתי מאד חזקה.חזרתי לשגרה,לחיים שלי,התחלתי לבנות מחדש.להתרגל למצב.אבל מהר מאד זה נגמר.מחזקה הפכתי למכחישה.ככה זה כנראה.

מעניין אם המצב שלי הוא חריג.מעניין אם זה יעבור עם הזמן או שככה זה יישאר.מעניין אם רוב האנשים בגילי היו מגיבים ככה לעניין כזה.או שאולי זה נורמלי.

אולי עוד כמה שנים זה יהיה בסדר.

עכשיו כשאני מסתכלת על כל מה שכתבתי אני רואה שאפילו כאן אני לא מצליחה לדבר עליה,סתם מגבבת על עצמי.