 כינוי:
צלקת - סיפור בהמשכים בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
"צלקת" - חלק 1
חלק 1 -
הייתה זאת עונת סתיו בטקסס של שנת 1989. עלי השלכת הצבעוניים כיסו את הרחובות המעמעמים
של "רחוב 418" ונעו ממקום למקום. כמעט בכל בית ובית דאגו להדליק אח קטן וזעיר, שניסה בכל
כוחו לחמם את החדרים הנוקשים של רוב הבניינים באיזור. הלילה היה כה קר ואפל - כמו שלא היה לפניו.
האווירה הייתה עכורה, וערפל קליל טייל מסביב לבתים, כאילו מצפה ממשהו להתרחש. קולותיהם של
ינשופים בודדים, נשמעו מצמרות העצים הגבוהים, שעמדו לא הרחק מהמקום, וגרמו אפילו לבעלי החיים
האחדים שהסתובבו באיזור, להמלט ולחפש מקום בו יוכלו להעביר את הלילה. השעה הייתה מאוחרת
למדי, וכל תושבי המקום, דאגו לכבות את אור הנרות החלש, שהראה את סימניו מבעד לחלונותיהם,
וננעלו בתוך שנתם. רק בחלון אחד בודד, אור הנרות סירב להכבות.
הייתה זו מריה, שעמדה מול החלון והסתכלה על המתרחש בחוץ. היא ידעה שלא תוכל להרדם,
לפחות לא הלילה. מבעד להשתקפותה בחלון, ניתן היה לראות את שיערה השחור והמפואר,
שהיה מפוזר על כתפיה הערומות וגלש עד אל בטנה. מראה שמלתה בצבע הארגמן היה
מסתורי, אך בו זמנית מעודן. "הלילה אני יעשה זאת. אני יסיים את הסיוט הזה." לחשה לעצמה
והידקה את אגרופיה אל זכוכית החלון בחוזקה. עיניה השחורות בלטו למרחקים ועצמות לחייה התקשו כאחד.
על פניה נראתה העייפות, שלא עזבה אותה מזה כבר שלוש שנים. מאז אותו היום, שהרס את חייה - ולתמיד.
היא ידעה מלכתחילה, שללכת למסיבה מסוג זה זו טעות ענקית, אל ליבה לא יכל לעמוד בפיתוי.
המשקאות החריפים, סיבבו את ראשה, והיא נאלצה להתמודד עם הסיוט הגדול ביותר, שיכלה להכנס אליו.
לאחר שבועות ספורים, מריה הבינה... היא בהריון. אך ידעה - אם הדבר יוודע לאביה, הוא יתלה אותה ללא רחמים.
מה ילדה בת שש-עשרה עושה כאשר נקלעת למצב זה? הדרך היחידה הייתה לברוח, ולהפטר מהתינוק.
התושבים בטקסס לא היו מבינים אותה, בשנים הללו רובם היו פרימיטיביים וחסרי רגש, ולידה בגיל
שש-עשרה, מהווה בושה לכל המשפחה. אך היה מאוחר מדי, אפילו להפלה ראויה.
"אף אחד לא ירצה בי יותר." - כך חשבה בראשה ואז ניזכרה באחיה דנטה, בחור בן 19, צעיר אך מעורער
בנפשו שחיי עם אומנת חולה הרחק ממקום מגוריה. דנטה ומריה לא התראו הרבה, אבל למרבה הפתעתה,
לאחר ששמע את סיפורה, הציע לה את כתפו, וכמו כן - את ביתו. "אני אשוב." לחשה מריה לאביה השיכור בטרם
יצאה וטרקה את הדלת אחריה. היא מיהרה לעבור אל בית אחיה, אך גם שם, נאלצה לחיות בין הצללים, במקום בו
אף אחד לא יראה, או ירגיש בהריונה. היא לה הרבתה לצאת מביתה, וכשכן עשתה זאת, לבשה בגדים ארוכים ומשמינים
במיוחד. האומנת החולה דאגה לכל צרכיה של מריה, מהקלים אל הקשים ביותר, כך ששום פעילות גופנית לא פגעה
בהריונה.
עם הזמן דנטה הצליח להרעיל את נשמתה, ובריאותה רק הלכה והחמירה מיום ליום. וכך הגיע לו
ליל הלידה. האומנת עזרה למריה לעבור את הייסורים הקשים והכאב, וסוף סוף, מריה הרגישה
חופשיה במקצת. אך הכאב לא עבר בפשטות, ילדה בת 16 אינה הייתה אמורה לעבור אותו בגיל כה
צעיר, ולכן לקח זמן עד שהתאוששה לגמרי. שבועות שלמים לקחו למריה לעמוד שוב על רגליה, כי לרופאים לא
יכלה לפנות. היא קיללה את התינוקת בלבבה מדי יום ומדי לילה, היא חשבה עליה כעל "זרע רע", שהרס את כל
עולמה לאחר לילה לא אחראי אחד. כך עברה לה שנה, ועוד שנה וליבה של מריה השחיר יותר ויותר. היא הפכה
לממורמרת ואינה יציבה נפשית. האומנת הייתה היחידה שדאגה לתינוקת, והפצירה בפני מריה להעניק
לה שם. השם שניתן לה היה : "סקאר" [פירושו צלקת], בגלל הצלקת העמוקה שניחרטה על גבה
התחתון לאחר שדנטה הצליף בה בחוזקה, וגם בגלל הצלקת שנחרטה בליבה של מריה, כשגילתה על הריונה.
התינוקת הגיעה לגיל שלוש, אך מעולם לא הצליחה לדבר. המילים היחידות שיצאו מפיה היו "סקאר"
וגם הן, בקושי רב. את רוב זמנה היא בילתה במרתף החשוך, משחקת בקורי עכביש, שמילאו את
דפנותיו. מריה לא הרבתה להוציא את התינוקת מהמרתף, ולכן היה קשה לה להתרגל לאור היום, בכל
פעם שיצאה. אנשי טקסס ידעו שמשהו לא כשורה בביתה של מריה ודנטה, אך מעולם לא דאגו לחקור.
מריה לא אהבה את ביתה, ולא דאגה לצרכיה המינימליים ביותר. צבע שיערה של סקאר היה שטני
בהיר, ועיניה העצובות היו בצבע תכלת מעונן. מריה שנאה להביט בעיניה, שהזכירו לה את האור
והשמחה שהרגישה לפני שגילתה על הריונה. היא ידעה שלא תוכל להתקדם ולנהל את החיים
עליהם תמיד חלמה עם ילדה קטנה בזרועותיה, ולכן לא יכלה לסבול את המחשבה להיות תקועה
בבית זה לתמיד.
"את מוכנה?" לפתע נשמעה דפיקה חלשה, אך מהירה על דלת חדרה. מריה הסיטה את ראשה לאחור
והורידה את ידיה מזכוכית החלון. "דנטה?" שאלה והתקרבה אל הדלת. הדלת לא התעכבה מלהפתח
ומולה ניצבה דמותו של דנטה, דמות אפלה ובלתי נעימה כלל. פניו היו ארוכות ולבנות, ועיניו שחורות
כשלה. גופו היה ארוך וצר, אך זרועותיו, חזקות ועבות. "כולם נרדמו." לחש לה מבין שפתיו הדקות
והסתכל אל תוך עיניה בנחישות ואכזריות רבה. "והילדה?" השיבה בלחישה ובלעה את רוקה.
"למטה." אמר דנטה, אך הפעם העלה את טונו. מריה נאחזה במעיל שחור ועבה, שהיה מונח
על כיסא עץ ישן, והחלה לרדת במורד המדרגות. "תזכרי מריה, אנחנו עושים זאת יחדיו." הזכיר
לה דנטה והזהיר אותה לפני שנעמדה על המדרגה האחרונה. "שוב?" שאלה מריה לאחר
שהסיטה את מבטה למטה וראתה את סקאר שרועה על הרצפה, מדממת מעט מרגליה וידיה הקטנות.
דנטה לקח נשימה עמוקה ועקף את דמותה של מריה. בצעדים כבדים ומהירים, הוא התקרב אל סקאר
והעלה אותה על גבו . "צריך להטיש אותה מעט לפני שנצא. שלא תצעק." הסביר דנטה והעלה חיוך ערמומי
על הצד השמאלי של שפתיו הדקות. "תצעק דנטה? היא מעולם אפילו לא בכתה, שלא לדבר על לצעוק."
השיבה מריה, אך במהרה הבינה, שזה לא משנה כל כך, במילא – זהו יומה האחרון.
דלת הבית לא התעכבה מלהפתח ומריה יצאה ראשונה אל החלל הקריר. דנטה יצא בעקבותיה
ומיהר לכופף את גבו, כדי שלא יצליחו לראות את דמותו מבעד לחלונות. "זהו בהחלט היום שלנו, מריה."
לחש דנטה והסתכל מסביב. "תראי את הערפל. השמיים עוזרים לנו." הוסיף והוריד את ראשו, מנסה
לראות לאן הולך. מריה בלעה את רוקה וסגרה את עיניה בכבידות. "מה קרה, מריה? אל תגידי לי שהתחרטת."
לחש דנטה והרים את מבטו אל דמותה. "אני לא יודעת אם זהו הדבר הנכון ביותר לעשות דנטה.
אתה הדוד שלה דנטה, ואני אימה. אולי יש דרך אחרת?" השיבה מריה וגרמה לפניו החסרות פרופורציה של דנטה,
להתעקם עוד יותר.
"דרך אחרת מריה?" שאל וגיחך לעצמו. "על איזו דרך את מדברת? את בת 19 מריה. יש לך
תינוקת ביד. איך תסבירי לעולם על כך ששמרת אותה בסוד כל שלושת השנים הללו? איך תסבירי
שאין לה תעודת לידה אפילו? אה מריה? לא חשבת על זה? וגם לי, נמאס לי להיות נעול בתוך הבית
ולפחד להביא את חבריי אל תוכו. אני רוצה להתחיל לחיות, וגם את צריכה. אם תנטשי אותה איפשהו,
יש סיכוי שיגלו שאת אימה. אבל אם ניפטר ממנה בשקט, תוכלי לישון בשקט מהיום ואליך.
תוכלי לחזור אל אביך, אל המקום בו נולדת, אל החברים שלך, אל הלימודים שלך. את לא רוצה קריירה
מריה?" שאל דנטה ולקח נשימה עמוקה ומוטרדת במיוחד. "אין דרך אחרת מריה, אין." הוסיף והמשיך
לצעוד קדימה. מריה תמיד ידעה, שאחיה מעורער בנפשו. אך לא שמה לב לכך שגם היא נהפכה לכזו.
אבל בעצם מה אכפת לה? סוף סוף היא תוכל להגשים את חלומותיה. אף אחד לא ידע על עברה, והיא תוכל
להנשא ולחיות באושר ועושר כמו שתמיד רצתה. סקאר תשאר רק צלקת עמוקה בעברה, שתשכח עם השנים.
"הגענו." אמר דנטה והוציא את מריה ממחשבותיה העמוקות. מולם ניצב נהר "ריו גראנדה", שהיווה
גבול בין טקסס למקסיקו, והיה המקום המושלם ביותר להסתיר בו גופה. "אז.. איך תעשה זאת?"
שאלה מריה והסתכלה על סקאר הקטנה, שלא יכלה לפתוח את עיניה מרוב כאבים. מאז ילדותה,
סקאר הייתה ילדה שקטה, היא התרגלה לא לבכות, כי ידעה שזה חסר טעם. לא הייתה פעם אחת,
בה דנטה הסתכל עליה, ולא סטר לה, או הכה אותה "בעדינות" - כמו שטען. "אני לא יעשה זאת לבד
מריה, שנינו נעשה זאת." תיקן אותה והוריד את הילדה מגבו. סקאר נפלה על הרצפה ונחבטה בראשה בחוזקה.
"את רואה מריה?" אמר דנטה והתקרב אל הילדה. "הגורל עוזר לנו." הוסיף וחייך במקצת, כי לא חשב
שראשה יפגע. סקאר לא התעכבה לאבד את הכרתה ושקעה בתוך עולמה. דנטה הרים את ידיה הקטנות
והפצועות וקירב את גופתה אל הנהר הזורם. "עשינו את העבודה. הזרם יקח אותה." לחש דנטה וסיבב את ראשו
אל מריה. מריה התבוננה במיים העמוקים בחרדה, ושילבה את ידיה הלבנות. "לא כדאי שנקשור אותה למשהו?
שתשקע מהר יותר." לחשה מריה והמשיכה לבהות בפניה החיוורות של סקאר. "את הצלקת העמוקה ביותר שלי."
הוסיפה מריה בבוז, והסיטה את פניה אל עבר דנטה. "חכמה. לא חשבתי על זה." השיב דנטה ובחן בעיניו את הנהר.
"אבל אין זמן. עוד מעט השחר יעבור. נאלץ להשאיר את הדברים כמו שהם. חוץ מזה, כשימצאו את גופתה,
לא יוכלו לתחקר אותה מן הסתם." הוסיף דנטה והחל לגחך לעצמו. "אף אחד לא יודע שיש לך תינוק אפילו."
לחש והרים את סקאר מהאדמה הקרה. לבושה של סקאר היה מינימלי - מורכב בעקרון מסמרטוטים
וחולצות קרועות של מבוגרים. מריה הבינה למה דנטה התכוון, ויכלה להסכים איתו במאה אחוז, אך ראשה היה
מעורפל מדי ומנע ממנה לחשוב בצלילות. "את לא מתכוונת להפרד?" הוסיף דנטה ונתן למריה להתקרב אל הילדה.
בצעדים מהירים, אך מפוחדים, מריה פילסה את דרכה אל סקאר הקטנה והניחה את ידה על ראשה.
"שלום לך, סקאר. מקווה שלא נתראה עוד לעולם. רק בעולם הבא אני אהיה מוכנה לשלם על כל פשעיי."
לחשה מריה ולקחה צעדים ספורים לאחור. דנטה התקרב אל המיים, ונתן לגופתה הקטנה של סקאר לחמוק
מבין ידיו. סקאר נפלה אל מיי האביב הקרירים ונבלעה בהם במהרה. ראשה נעלם בתוך המיים השחורים
של הנהר, ובמהרה גם כל גופה. במוחה, אפילו סקאר הרגישה הקלה, אולי בגלגול הבא, תעבור לידיים טובות יותר.
מריה סיבבה את גבה אל הנהר, ודנטה מיהר לעמוד לידה. "סיימנו. סוף סוף, סיימנו." לחש
באוזנה ושילב את ידיו. מריה הורידה את ראשה והרגישה כאב חד ועמוק בתוך ליבה, אך בו זמנית,
גם נטל כבד שירד מכתפיה. "אולי אני חולה בראש מריה, אבל את לא יותר טובה." הזכיר לה דנטה
והסתכל מסביב. "אם יום אחד זה יתגלה, אני לא אפול לבד." הזהיר אותה, אך רעש כבד קטע את
דבריו. דנטה נאחז בראשה של מריה ושניהם התכופפו במהירות. "יש כאן מישהו?" לחשה מריה
וליבה העצים את פעימותיו. דנטה הסתכל מסביב בדאגה, אך לא יכל לראות דמות ברורה.
"אני לא חושב." השיב ושב לעמוד על רגליו. "אבל כדאי שנסתלק מכאן במהירות, לפני שיראו אותנו."
הוסיף ותפס בידה, בעודו גורר אותה ללא מעצורים, מהנהר.
המשך יבוא..
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
