הינה אני יושבת מול המסך,מוזיקת בלוז עדינה ברקע ואחרי שנת דיכאון והירהורים אני כבר כמה זמן במצב סטבילי לחלוטין שאפילו הפסקתי את הכדורים.

סיפור חיי מתחיל מאז שהתחלתי לראות-מה שקרה בערך בגיל ארבע. בגיל כה צעיר עיניי היו עדות להיתאבדות, סמים ואלכוהול. הכתיבה שלי החלה לזרום מאז שהתחלתי להבין-מה שקרה ממש שבוע לאחר הבת-מצווה.

 הבנה...למה שאדם ירצה להבין משהו מסובך כגון: החיים, מהותם, המוות ומשמעותו..? כי השכל האנושי תמיד שואף להבין את הלא-מובן. למה? כי אנחנו רואים: יופי, כיעור, אמת, שקר. אנו חווים כאב, אהבה, געגוע, אושר. כל אלה נותנים לנו מוטיבציה לנסות להבין ואיכשהו באופן מסובך והדרגתי אנו מגיעים לאינסופיות שבלתי ניתנת להבנה. כיוון שלדעתי אנו מופע בידור של אלוהים זה נורא משעשע אותו לשבת ולצפות איך אנחנו דופקים את הראש בקיר בנסיון לשבור אותו-זאת אומרת מנסים להבין את מה שאננו מסוגלים להבין וכך בעצם הוא יוצר לעצמו אחלה בידור.

בכל זאת, אנחנו מנסים (חלקיינו). יש כאלה שמצליחים כי הם מפילים הכל על אלוהים (וגם על זה יש לי תאוריה משלי כי גם אני אחת מהמפילות, באיזשהו מובן). יש כאלה שפשוט עוזבים את העיסוק המוזר הזה ועוברים למשהו אחר כמו סודוקו. ויש כאלה (כמוני) שמחפשים סיבות, דרכים, תאוריות כדי לפחות להיתקרב לשלב של ההבנה. אין מוח אנושי שמתעמק בהבנה ויכול להיסתפק בתשובה "כי ככה זה.",השכל מחפש לעצמו דרך לספק תשובות יותר מובנות או ליתר דיוק יותר פשוטות.

 בכל אופן, הסיפור התחיל מזה שרציתי להבין. להבין למה אני רואה את מה שאני רואה, להבין למה אני צריכה לראות את מה שאני רואה ולמה, לעזאעזל, אני לא יכולה להבין מילה "אין-סופי"? יש דברים שמצאתי עליהם תשובות ויש כאלה שלא. אבל החיפוש עצמו- זה תהליך שבו הכל התחיל להישתנות. רע, הכל היה רע. אהבתי הראשונה והטהורה הפכה לכתם שחור ומכוער כי לא נתתי לעצמי הזדמנות לצאת לאור, כל מה שבא אחרי האהבה הזאת היה עוד יותר נורא כי אני ברוב טיפשותי לא למדתי מהטעות והמשכתי ללכת מטה ומטה עד ששקעתי כל כך עמוק שכל הדלתות חזרה נסגרו. אני המשכתי לטעות למרות שהבנתי שאני טועה-אז למה המשכתי? כי ככה קל יותר. הדרך להרס עצמי היא הקלה ביותר אך התוצאות שלה-קשות ביותר. חוויתי זאת על בשרי ואין את מי להאשים מלבד את עצמי כי כל אחד בוחר לעצמו וכל אחד מפלס לעצמו את דרכו.

 הסיפור המשיך בזה שאחרי פעמיים במוסד פסיכיאטרי בשל נסיונות אובדניים ופגיעה עצמית-נעשתי חולה רשמית עם תעודה עליה רשום "נערה בסיכון"+"אובחנה כסובלת מדיכאון כרוני." המצב החמיר לאחר שראיתי את התעודה ולאחר זמן קצר הדיכאון הכרוני שונה ל"מאניה-דיפרסיה". כדורים נגד דיכאון בטעם שתן 5 פעמים ביום. נשלחתי לפנימיה טיפולית ואחרי שראיתי מי נימצא שם ידעתי-"אני לא חולה. לא ברמה שלהם. לא דיכאון ולא נעליים, פשוט חולשה. חולשה נפשית וטיפשות".

 לאחר כל אלה יצאתי למלחמה נגד עצמי ואני ניצחתי (זאת אומרת הצד היותר טוב שבי). בלי כדורים יותר, בלי ליווי לכל מקום. בלי דאגה לתעודת הבגרות. בלי דאגה שלא אצליח לאהוב יותר אחרי אכזבה אחת-אחרי 3 שנים של אהבה בבחור אחד (שהיה הראשון שלי בכל המובנים).

 לאותו הבחור הראשון רציתי להודות מקרב ליבי, ואם הוא קורא את זה (הסיכויים שזה יקרה קרובים לאפס) אני רוצה שידע שבלעדיו לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת עכשיו. הוא לימד אותי הרבה דברים על החיים ולמרות שרוב תקופתיינו יחד הייתה מחורבנת היו רגעים יפים שנתנו לי הרבה. בכל זאת, הוא הסיבה שלא ניסיתי להיתאבד שנית לאחר הנסיון האחרון. ממש מזמן (לא בטוחה שהוא זוכר), כשרק הכל התחיל ועוד אהבנו עמוק-נישבעתי שלא אשים קץ לחיי. ואתה יודע מה, "דנטה", על זה אני מודה לך. על זה שבגללך אני עדיין כאן-חיה ונושמת. תודה מכל הלב!

מכאן ואילך אני אכתוב על חיי מתגלגלים ואוסיף כמה דברים ל"רשימות" מהיומנים והשירים הישנים.

  אני מבקשת מאלה שיודעים מי אני לשמור על הפרטים שלי חסויים ולא לקרוא לי בשמי, לא לציין את מקום מגורי ולא את גילי. פשוט תקראו לי "סופרת צעירה". כי זה מה שאני בנתיים. וגיל-מה זה משנה? הגיל זה לא המספר בת.ז.-גיל זה כמה אתה יודע על החיים.

המשך יום ניפלא!

נ.ב.-תודה לניקה על העיצוב!