אני יודת שנעלמתי לפשוט מלא זמן אבל אינלי זמן לכלולם אני בקושי בבית...

אז הנה פרק

 מהפרק הקודם:

"את יודעת שעוד שבועיים את אמורה ללדת"אמר

"אבל אם אני אחזור לבית חולים ייקחו אותי שוב"אמרתי והסתכלתי עליו בעיניים גדולות.

"נלך לבית חולים אחר"אמר

"רגע זה בן או בת?"שאלתי

"בת"אמר

"אבא שלך אמר שנוכל לגדל אותה כאן"אמר פתאום.

"למה שאתה גם תגדל אותה?"שאלתי

"כי אני אבא שלה"אמר.

פרק 27

הייתי בהלם עמדתי שם עם הפה פעור.

לאחר כמה דק' חזרתי למציאות ואמרתי.

"לא אתה לא"

"על מה את מדברת בטח שאני כן את אמרת לי "

"אתה לא אבל " אמרתי

"את סתם מבולבלת את תחזרי לעצמך עוד מעט"אמר בבילבול

זה היה יום גשום אני זוכרת שהתעלפתי ולאחר מכן התעוררתי בבית חולים.

לידי הייתה תינוק קטנה.

לא יכלתי לראות אותה בככלל לא רציתי אותה.

כל מה שחשבתי הוא שאני רוצה שתמות שלא תהיה פה.

לפתע נכנסה אישה והודיעה לי שאני יכולה ללכת לביתי.

לקחתי את התינוקת בשתי ידי החזקתי אותה בחוזקה רבה.

התחלתי ללכת לכיוון היער שליד ביתי..

היה רוח חזקה אני והתינוקת נרטבנו.

היא התחילה לבכות

"תשתקי כבר אני לא יכולה לשמוע אותך יותר"צעקתי עלייה

והמשכתי ללכת איתה.

התנוקת השתתקה והסתכלה אליי בפצוף תמים שנאתי את זה.

נתתי לה סטירה כ"כ חזקה עד שכל הלחי שלה הייתה אדומה.

היא התחילה לבכות בחוזקה האנשים הסתכלו עליי במבטים חדים ודוקרים יסיתי להרגיע את התינוקת.

אבל שום דבר לא עזר.

נתתי לה עוד סטירה ואני חושבת שהיא התעלפה העיניים נעצמו ולא היה קול.

הגענו ליער הנחתי את התינוקת על האדמה מול ביתי והלכתי.

נכנסתי ביתי.

ומאז לא זכרתי כלום.

לפתע התעוררתי בהלה כולי מזיעה פתחתי את עיניי וראיתי את עומר לידי ישן.

החזקתי את הבטן והיא הייתה אותו דבר התינוקת עדיין שם.

זה היה חלום..

זה היה רק חלום,

חלום של א הייתי רוצה לזכור לעולם.

-

זה הכל סורי שייצא קצר פשוט אינללי זמן.

מקווה שתגיבו