the mess in my blond head

מאבדת את עצמי...

תקופה קשה ובודדה...למרות שאני מוקפת סביבי באנשים וחברים אני מרגישה בודדה,מרגישה לבד.

אמרתי לחייל שאני לא רוצה להמשיך את מה שהתחלנו.זה פשוט לא מתאים.

ככה גם אמרתי למאבטח.לסיים כל תקשורת,אחרת הוא סתם יישאר בתקוות שווא,אבל יוני..יוני שלי

הוא התקשר אלי היום ובכה,כלכך בכה. פעם אחרונה שראיתי אותו בוכה זה בהלוויה של האקסית שלו לפני 5 שנים.

הוא אמר לי שכואב לו שאנחנו לא חוזרים והוא אוהב אותי עד כאב.אני כלכך אוהבת אותו גם ולא מסוגלת לחזור אחורה אבל בו זמנית לא מסוגלת

להתנתק  ממנו...

אני מכאיבה בו ופוגעת בו ומתנהגת בצורה סוציומטית ואגואיסטית כשאני חושבת רק על האינטרסים שלי כי בזמן שאני ניפגשת איתו אני פנויה להיכרות

ויוצאת לדייטים ומכירה גברים.אם הוא היה יודע היה שונא אותי.אבל אני לא מסוגלת להשאיר אותו בעבר.

הייתי במועדון בחמישי ובשישי..נהנתי כלכך עם הידידים שלי שהם כמו אחים נהיו בשבילי.

הכרתי ברמן,הוא מדהים באמת גבר מדהים ביופיו.

הוא מדריך ג'ודו וברייקדאנס וכולו אתלט עם גוף של אליל... אתמול הוא הגיע לאסוף אותי ויצאנו לפאב וכשראינו שהם סוגרים ואנחנו בבירה הראשונה

ביקשנו חשבון וחיפשנו מקום להיות בו.

לקחתי אותו לשכונה שלי לנדנדות וסיפרתי לו על האבן שבה שיחקתי אמת או חובה וגדלתי בה והלכנו לשבת עליה, היא נימצאת בהר בוואדי

וזה היה קצת מפחיד באמצע הלילה להיות בוואדי אבל נהנתי מאוד... הוא מתוק... ולא הפסקתי לחשוב על יוני.

קשה לי להיות לבד אני מנסה להתרגל לזה אבל לא מסוגלת.

אני ממשיכה לעבוד בגריפ בנתיים עד שאמצא עבודה שתתאים לי יותר=בה אני יוכל לשבת ולא לעשות כלום.
אני משתחררת בחמישי,ואין לי חפשש +ממשיכים לטחון לי את הצורה... שהשבוע הזה ייגמר כבר ואני ארגיש את החופש ואולי יהיה לי קל יותר למצוא את עצמי

הייתי ביום התלמדות בגריפ... שזו החנות האהובה עליי...

היה קשה,כואבות לי הרגליים וכואב לי הכיס....

רק הגעתי וכבר קניתי ג'קט בתחילת המשמרת.

מנהלת החנות חמודה מאוד, היא אהבה אותי על ההתחלה וישר הלכתי לבחור לעצמי תלבושת למשמרת...

לאחר שעתיים הגיעה הסגנית שאני חייבת לציין מרגישה שהיא בעלת החנות,ואמרה לי:"יש לך שלוש שעות למכור ב1500 ש"ח"

הגעתי ל1100... נורא קשה לקפוץ על לקוחות עם עוד 2 עובדות שכל אחת נלחמת על העמלה.

המאבטח לא מפסיק להתקשר ויוני לא מפסיק להתוודות על אהבתו אליי,בעוד את החייל החמוד לא ראיתי עד עכשיו ואני מדברת איתו פעמיים ביום.

כל מה שאני שומעת ממנו זה:"תזרמי, תהני מהרגע,אני חולה לך על התחת ולא רוצה לנעול אותך במשהו לא בטוח כי אני יודע שאת תוך דקה מעמידה שורה של גברים לפנייך... את אלילה.."

כו***מק !!! איך הוא לא רודף אחריי?? איבדתי את המוג'ו שלי?!?!

ולפדופילים וחולי נפש...

התחבר אלי מישהו בפייסבוק,בתמונת הפרופיל הוא ניראה כמו עוגת שוקולד חמה בזמן מחזור... פשוט יאמי!!!

התכתבנו והוא אמר לי שהוא בן 27 וגר בהרצליה פיתוח (יצליח לתחזק אותי כניראה) ואמר שהוא מגיע אליי,אפילו שזה 4 שעות נסיעה.

הייתה לנו שיחה טובה אבל לא עד כדי כך...

לבסוף ראיתי שיש לנו חברה משותפת שהיא חברה נורא טובה שלי ועברה לתל אביב. התקשרתי אליה לברר עליו וגיליתי שהוא בן 32 ואולי אפילו יותר

ויש לו ילדה בת 10.

כשאמרתי לו שאני לא רוצה שום קשר איתו,התחלתי לקבל אסמסים והודעות לפייסבוק שאני כלכך קטנה,צעירה ומתוקה ובא לו לאכול אותי והוא לא שולט בעצמו.

ולא הפסיק להגיב לי לתמונות ולשלוח עוד ועוד הודעות עד שחסמתי אותו.

חולה נפש. גברים טיפשים

זקוקה נואשות למסאג',גב וכפות רגליים,יש מתנדבים???

עוד שבועיים וחצי אני משתחררת,מצד אחד אני מתרגשת וסופרת שעות ומצד שני אני עדיין לא מעכלת.

לפני כ3 חודשים אחרי כנס המשתחררים הייתי במוטיבציה ללימודים,תיכננתי הכל וככל שהתקרבתי לתאריך השחרור עבר לי.

אני פשוט מחפשת עבודה,אני יודעת שככל שאני אדחה את הלימודים יגדלו הסיכויים שיעבור לי החשק והכוח ללימודים.

אני רוצה לטוס ולעבוד בחול ובאותו זמן אני רוצה להיות קרובה לבית ולחסוך כסף כי אני יודעת שבחול זה יהיה הרבה יותר קשה.

מתלבטת וחושבת מה לעשות ואין זמן...

בימים האחרונים נורא קשה לי,האנשים שאני אוהבת השתחררו ונותרו רק החדשים ואנשי הקבע שממררים לי את החיים.

לא נשארו לי ימי חופש,ככה שחפש"ש לא יהיה לי... כרגע גם להדממה אני לא יכולה לצאת כי אני ב-2.5 ימים.

זאת אומרת שאני מגיעה לבסיס,אומרת שלום והולכת :-\

אפילו לעשות שתיית שחרור אני לא כלכך רוצה,זו פשוט צביעות להיפרד עם מתנות מאנשים שאני רק מחכה לא לראות...

חתכתי מהמאבטח סופית. אני כבר לא מסוגלת לשחק אותה מעוניינת.

יום חמישי אני אצא קצת למועדון ויעכל את העובדה שאני פנויה, ואשאר כזו לתקופה הקרובה...