כמה שהתגעגעתי להרגשה הזאת. כל כך. ובזמן האחרון היא הייתה כל כך רחוקה ממני שאפילו לחלום עליה לא יכולתי. אבל החודש האחרון.. אני רק רוצה שהעלייה הזאת תמשך לנצח, בהדרגה, בקצב הנכון.
חברים חדשים ואוהבים תוך כדי שמירה יציבה על החברים הקודמים.
קבלה, הבנה.
והדבר שהכי רציתי בעולם למשך חצי השנה האחרונה. ששום מילה בעברית לא תוכל לתאר אותו למי שלא בקיא בסידס אוף פיס. אפשר לקרוא לו החלום המשלחתי שלי. דבר שהייתי בטוחה שלא אתקבל אליו, באמת ובתמים בטוחה, ואז איכשהו התקבלתי. אלוהים יודע למה ואיך. אולי זה בזכות כל הריסים עם המשאלות שהעפתי לרוח בשבועיים האחרונים.
אני חייבת לכתוב את זה כדי שלעולם לא אשכח את ההרגשה הזאת שיש לי מאז אתמול בלילה, כדי שגם ברגעים הכי קשים ועצובים שלי - שעוד יבואו, אין לי ספק שיבואו מתישהו, אני אזכור איך זה מרגיש. אני אזכור את הדם המתוק שזורם לי בנימים, ורידים ועורקים, מאושר, רוקד מרוב שמחה. את אזכור את העובדה שלא הצלחתי להרדם עד 5:00 לפנות בוקר וגם אז, זה היה להירדם רק כדי לחלום על זה. אני אזכור את ההרגשה שהייתה לי כשפתחתי את האימייל שהודיע על זה, ככה פתאום, והחנקתי צרחה, ובכיתי. עם חיוך. אבל יותר מכל, יותר מהנצחון העצמי של הקבלה לתכנית, אני אזכור את התמיכה של החברים שנגדם התחריתי. אני אזכור איך פתאום כולם שמחו בשבילי, שלחו לי מלא הודעות מקסימות שאומרות עד כמה בחירה נכונה הייתי. בלי טינה בכלל, רק עם אהבה, אותה אהבה שמפעמת בעורקי הארגון המדהים הזה. אני יודעת שלא אוכל לשכוח איך כל אותם אנשים שהיו שם בשבילי לפני שנתיים בתור התפקיד שאותו אני הולכת למלא, שלחו לי הודעות מחממות לב שלולא היו אישיות הייתי בטח מדביקה אותם כאן. כדי שאזכור.
קשה לי להוריד את החיוך מפניי. עוד לא עיכלתי, המוח שלי עוד לא קלט, אבל איפושהו בפנים אני יודעת שאחד החלומות שלי באמת התגשם. ויתגשם.
אני חוזרת לשם. למקום שבו הכל התחיל. למקום שעיצב אותי להיות מי שאני. והפעם, מתכוונת לנצל כל שניה מזה. בלי מצלמות, בלי יומנים, רק להיות שם ולחוות את הרגע במידה הכי מירבית שאפשר.
תודה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופוריה Euphoria