רגע של אופוריה

יום ההולדת של גיל 17

יש לי משהו כזה עם ימי הולדת, שאני מקדישה להם הרבה יותר חשיבות ממה שבאמת צריך. אני מחכה להם בציפיה וביום עצמו דואגת שזה יהיה היום הכי טוב שיש. בשבילי זה יום שבו מראים לאחר עד כמה הוא חשוב לך באמת, עד כמה אתה שמח שלפני איקס שנים הוא נולד ועכשיו הוא כאן.

אחד הפוסטים הכי בכיינים ותינוקיים שכתבתי בחיים שלי

אף אחד לא יכול לבוא. מתכונת. בגרות. ערב יום הזיכרון. ובת'כלס, אין להם כח. מה זה משנה בכלל. אני אלך הביתה ואהנה בבית, המשפחה כבר תחגוג לי כמו שהם הבטיחו, הם לא יתנו לעובדה שערב יום הזיכרון לבטל את יום ההולדת שלי. הם אמרו. נעשה משהו ביחד.

היא לקחה את אחותי להסתפר ולקניון. לא אכפת לי, באמת שלא, שיהנו להן. אז מה אם זה יום ההולדת שלי ולא רציתי להיות בבית לבד, זה לא אומר שהיא לא יכולה לקחת את אחותי להסתפר ולקניון. להפך. אז אני אהיה בבית. לא קרה כלום.

הם חזרו בסביבות שש. היא נכנסה הביתה וצרחה. צעקה. לא יום הולדת שמח, רק על זה שלא סידרתי את הביתה ושטפתי כלים ושלא מגיע לה לחזור לבית כזה וכמה כפויית טובה אני וילדה מגעילה. ואז היא לקחה את המפתחות של האוטו והלכה בכאילו דרמטיות. לא אכפת לי, חשבתי, שתלך. מי צריך אותה בכלל. לא באמת ציפיתי לבלון. לא לעוגה. לא לכלום. רק מזל טוב וחיוך. אולי חיבוק. הם לא באו.

אחותי התחילה לצעוק שאני "חושבת את עצמי מלכה" ואמרה שאני ילדה דוחה ומפונקת ואולי גם היא תנשק לי את הרגליים. ולא הפסיקה. ליגלגה ועקצה עקיצות של ילדה. לקחתי את התיק ועליתי למעלה. אני לא שוטפת סירים ביום ההולדת שלי.

שכבתי במיטה וניסיתי להבין מה קורה כאן. בכיתי. לא הצלחתי להבין. ניסיתי לקרוא ברכות שאנשים כתבו לי, לחשוב על היום הנהדר בבית הספר. בכיתי. לא הצלחתי לקלוט. שמעתי אותה מהחלון צועקת בטלפון דברים עליי. שכל השכונה תשמע.

רציתי לישון. לטבוע בחוסר האונים הלא מוסבר הזה ולישון ולהתעורר בדיוק ב00:05, שהיום הזה ייגמר כבר, שלא יהיה יום ההולדת ה17 שלי, שרק יעבור ולא אצטרך לחוות את כל זה. רק לישון ולהתנתק מהמציאות הזאת.

מתישהו נרדמתי. יכול להיות אחרי דקה ויכול להיות אחרי שעה, לא הצלחתי לשים לב. התעוררתי אחרי שעה וחצי או יותר וקפצתי לעמידה. צפירה. הרכנתי ראש ושילבתי ידיי מאחורי גבי, מנסה לחשוב על חיילים, ציונות, צבא, וישראל. חושבת על המדינה שלנו. על המדינה שלי.

ירדתי לאכול. להתעלם, להתעלם, לא להעיף מבט אפילו. לא לענות, לא להסתכל, לא להביט. היא ישבה שם, בסלון, ומזווית עיני יכולתי לראות את מבט השנאה שננעץ בי. יש לך טענות, היא צעקה עליי. היינו צריכים להעיר אותך?!

לא לענות, לא לענות, לא להסתכל. רק להתעלם. לקחתי לעצמי מהאוכל הסיני שהיה על השיש.
אין לך בושה, היא צועקת. חוצפנית! אני הלכתי לקנות במיוחד את זה בשבילך ואת מעזה לאכול מזה עכשיו?! חוצפנית. אין לך גבולות!
רצף חוזר. שוב ושוב ושוב. אותו משפט, אותן מילים בסדר שונה, אותה משמעות עם דרך אחרת להביע אותה. סדרת פיבונאצ'י שעולה ועולה ועולה. נשמתי עמוק. אכלתי. שתיקה. אם היא תגיד את זה עוד פעמיים, אני אפסיק לאכול. ואקיא.

פעם נוספת, פעם שנייה.. היא אמרה. אני הבטחתי לעצמי. קמתי והלכתי לכיור, מרגישה שהיא מסתכלת עליי. דחפתי שתי אצבעות לגרון שלי וניסיתי להקיא את זה לכיור. היא הבינה את המסר. והגיבה.
 למה לכיור?! חושבת שאת עושה לי הצגות! למה לתוך הכיור?!?

החזרתי את מה שנשאר למקום וחזרתי למעלה. נכנסתי לחדר שוב ושכבתי במיטה, מנסה להבין מה קורה כאן.  ניסיתי לא לבכות. היא לא שווה את זה. הצצה במחשב גילתה לי שהיא ניתקה את האינטרנט שלי. בהיתי בשומר המסך קצת, הוא מושיט לעברי יד מהמסך, ואני מגלה שאני בוכה, בוכה לדוקטור שיבוא וייקח אותי מכאן. מתפללת בליבי שיופיע, שיבוא לחטוף אותי איתו לחלל ולזמן וליקום. שרק יקח אותי מכאן.

אחי הגדול נכנס לחדר. הוא חיבק אותי ושאל מה קרה. לא עניתי לו. הוא הלך. הציע לי ללכת לישון. מאחורי הדלת הסגורה שמעתי את אבא מגיע הביתה. היא המשיכה בצעקות על איזה נוראית אני ו'מה שקרה'. קברתי את הראש בכרית חזק. הוא לא נכנס לחדר שלי, לא בא, ולא דיבר.

ניסיתי לקרוא וזה לא עבד. המילים קפצו והמחשבות הסתחררו והאיפוק היה חנוק בגרון. לא רציתי לדבר עם אף אחד אז לא התקשרתי. לא עניתי לאס-אמ-אסים. רעדתי וחיבקתי את אחת הבובות של המיטה שלי וניסיתי להתלות במחשבות על החברים שלי בבית הספר. על היום הנפלא שהיה שם. להתעודד. זה לא הצליח.

איכשהו הזמן עבר. יצאתי מהחדר בשעה 11 בלילה וירדתי למטה. שקט. חושך. נגמר היום. כולם ישנו.
הדלקתי את הטלוויזיה וחיפשתי תוכנית מוקלטת שתעודד אותי. הכל היה כבד מידי. בשום דבר לא הצלחתי להתרכז. בחרתי במשהו קצר וקליל יותר, בהיתי במסך ורק ניסיתי להתנתק. לבד.

נגמר. הסתובבתי קצת. ראיתי את הנשק של אחי. תבור. הסתכלתי עליו. בחנתי אותו. הרמתי אותו. נגעתי בו. והמשכתי להסתכל עליו. והחלטתי. כמו שהחלטתי להקיא מולה.

 המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה שזה נורא מצחיק ואירוני למות ביום ההולדת. המחשבה השניה קצת יותר פרקטית. אין לי מושג איך מפעילים את הנשק הזה. המחשבה השלישית הייתה בעצם שיחזור בראש של שיחה עם ידיד. על כמה מעצבן זה שמישהו מתאבד ולא משאיר מכתב. או עושה את זה בצורה בכלל לא מדוייקת ומכאיבה. הכל רק תשומת לב.

ביטלתי את ההחלטה והחזרתי את הנשק למקומו, מסתכלת בו בזמן שאני יוצאת מהחדר, מפנה לו את הגב רק כשהקיר כבר הסתיר. בלעתי את רוקי. עליתי למעלה. משכתי ספר וניסיתי לקרוא. זרקתי אותו הצידה. הלכתי למחשב וכתבתי את הכל. לא צריך אינטרנט בשביל וורד או פנקס רשימות. כבר לא בכיתי יותר.

 יום הולדת שמח.
אני לוחשת לעצמי ומכבה את המסך.