שאחרי בערך 5 שנים ריקות מתוכן שכולן דיברו בהן על מישהו אחד ויחיד איתו הן רוצות להתחתן ואהבת אמת בעוד את חיפשת בכח סתם מישהו שיהיה לך כיף איתו, את מוצאת מישהו כזה והוא נמצא במרחק של יותר מ5000 קילומטר ממך ומבוגר בכמה שנים טובות (גם באופי, כמו כל אמריקאי טיפוסי) ואפילו סתם לדבר איתו כדי שתהיו ידידים לא עובד לך. כי מה כבר אפשר לומר אחד לשני?
ואז את מעזה להתקשר אליו בסקייפ (רק כשמישהו נוסף יהיה גם בשיחה) והוא מזכיר לך כמה מקסים ומתוק הוא ושהוא בא לישראל עוד כמה חודשים ויישן אצלך בבית כנראה לתקופה. ועדיין מביך אותך שאין לה על מה לדבר איתו, כי מבחינתו הוא מדריך ואת חניכה ותמיד הוא יהיה בוגר יותר וקצת שונה יותר. אפילו שפער הגילאים לא כזה נורא.
אוף, רק רוצה שנהיה ידידים כי כיף לי לשמוע את הקול שלו ולראות את החיוך שלו.
ובזמן האחרון כל החברים הטובים שכיף לי לדבר איתם נעלמים מסיבות כאלו ואחרות (ארור יהיה הצבא?).
איך לעזאזל מתגברים על המבוכה הזאת ומתחילים שיחה עם מישהו [שלא לדבר על האנגלית]? ועל מה בכלל מדברים?
פוסט כל כך נשי, בפעם הראשונה בחיי! מוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אופוריה Euphoria