רגע של אופוריה

נתתי לו שם. בכי סתם. סתם בכי. הוא בא ותוקף אותי פתאום, כשאני הכי לא מוכנה, והעיניים שלי נמלאות דמעות והם אדומות וצורבות ומגרות ובפנים תחושת ההשפלה בוערת ואני מדמיינת דברים רעים שהלוואי ויקרו לי. כמו תינוקת, לא מצליחה לשלוט על עצמה וממבט אחד שמישהו מעיף או ממילה אחת מתחילה לבכות. כמו לפני שאת צריכה לקבל מחזור, ואת בוכה מכל שטות הכי קטנה כמו למשל שהסדין של המיטה יצא מהמקום ומישהו הזיז לך את המפתחות. אבל אחרי שכבר עבר שבוע ועבר עוד אחד ועברו כבר שלושה והבכי רק מחלחל עמוק יותר והדמעות הסתמיות לא מפסיקות להאדים את העיניים ולהשאיר סימנים על הלחי וכל מילה שעוברת רק צורבת יותר וכל מבט וכל תחושה וכל דבר מתפרש זה כבר לא תירוץ מחזור. זה סתם בכי. בכי עמוק, כואב, בכי מטומטם. בכי סתם.

פעם הייתי אומרת בגאווה שאני לא בוכה. שאף אחד לא יכול להשפיל אותי. שמילים הם רק מילים, שכאב פיזי הוא בסופו של דבר רק כאב פיזי, ושלמי אכפת מה אחרים אומרים והעיקר מה שאני יודעת. ביטחון עצמי בשמיים. תמיד. אמא הייתה צורחת ומטיחה ומאשימה וסוטרת ואני הייתי צוחקת לה בפנים. מסכת ליגלוג עם חיוך מרוח. כי אני יודעת.

עכשיו מספיק שמישהו יגיד לי רק מילה או יתן בי מבט לא נכון ואני צריכה לצרוח לעצמי בראש שאסור לי לבכות כשאני מרגישה את הגרון חנוק ויודעת שאסור לי לומר אפילו מילה כי הקול ישבר ואבכה סתם. בלי סיבה.

זה התחיל מפעם בשבוע, אחר כך זה הוכפל, והיום הבכי סתם שלי מגיע כבר לשיא של שלוש פעמים ביום. סתם ככה.

ואני יודעת שאני לא צריכה לבכות, שזה מטומטם, ואני מתאמצת חזק בלי אוויר בראש להפסיק, להתאפק, לשמור את זה בפנים, שלא קרה כלום, שדי כבר ומספיק, את כבר בת 18, נלחמת בהרגשה, מחזיקה מעמד דקה, אולי חמש, אולי שעה, ואז זה מתפרץ ונשפך ואני יושבת על הרצפה בשירותים וסתם בוכה. מייבבת כמו פרה.

ובתוך הראש אני בוהה. רואה איך אני מחליקה כשאני מביאה לה את הכוס שהיא ביקשה והראש שלי נדפק ברצפה והכל נמלא דם והזכוכיות חותכות לי את העור עמוק וננעצות חזק, איך אני שוכבת על הכביש מתחת לפס ההאטה כך שאף רכב לא יראה אותי ונדרסת שוב ושוב ושוב עד שהמעיים שלי מרוחות על הכביש לתמיד, ואפילו מחשבות ילדותיות ומטומטמות כמו איך אני נותנת לחמאס לחטוף אותי כדי שיתעללו באותה יהודייה מסריחה.

ואז אבא אומר לי שאין לו סיבה לחיות יותר (ובטח שלא איתנו) ואמא מודיעה לי שמחר בבוקר היא מתה (ושאני וודאי אהיה מרוצה) ואני מגלה שזה כבר מזמן לא החלום והבפנים של הראש ושאני חלשה, כלום, ריק, חסרת אופי, שלא מסוגלת להפסיק לבכות בגלל שטויות ולא מסוגלת לעשות שטויות כדי שהכל יפסיק.

בכי סתם.

הלוואי ויעזוב אותי כבר.

איזה פוסט חסר תועלת