הכל חרטא חוץ מג’’מייקה

כתם שחור.
אני ממולל את הסיגריה בחלקת הקבר שלה, תחתית בירה מקומטת, חושב על הכתם השחור הזה שיושב לו בגאון על הבר הכבר לא כל כך מבריק, הבר הכבר לא כל כך מושך, בית אמנם, אבל בית שבור, מתעקש לדמיין שיכור עצוב שאין לו כוח לכוון את ידו ופשוט מניח את הסיגריה ברפיון כוחות על דלפק העץ, מניח לה לנשוף את שארית העשן שנותר בריאותיה עד לקץ חייה, משאירה אחריה אבא אלכוהוליסט וילד כושי שטוח המרוח על הבר לעולמי עד. או עד שהבר יפסיק להיות רווחי.
"ce sa intampla", שואל אותי האנק ברומנית ישראלית ומחזיר אותי למציאות.
"nimic", כלומר כלום, אני משקר, יודע שהוא זיהה זאת מיידית.
"היית צריך להדביק לה אחת", הוא חוזר על האמת המרה.
"פוווווווופ", אני נושף עשן בהסכמה.

זכרתי שהיא אמורה להיות שווה מאיזו תמונה שראיתי חצי שנה קודם, והנה היא, יוצאת אחרונה מהאוטו, לא מתלהבת במיוחד ממני ובקבוק הלימונצ`לו שהורדתי מהבית לתדלק קצת עם כולם לפני עוד מסיבה פלצנית בת"א.
"שלום לך, אני האביר שלך, ניר", זרקתי לה ברומנטיקה רומנית.
"קתרינה", היא החזירה לי ביובש באר שבעי.
היא הייתה צרות. היא הייתה שטוחה לחלוטין. העובדה השנייה הייתה אמורה למנוע ממני לרצות כל מגע, הראשונה כאילו דחפה אותי אחורה לקיר גומי שרק החזיר אותי יותר קדימה. אני אוהב צרות.

היא לא דיברה הרבה במסיבה. עד היום אינני יודע בת כמה היא, או במה היא עוסקת ברומניה הרחוקה, אך כבר בהתחלה היא ציינה שהיא רוצה למצוא מישהו הלילה שיגרום לה לשכוח. צרות. תיעבתי אותה וליבי יצא אליה במקביל.
"את מי את רוצה לשכוח?", שאלתי ברחמים כעוסים.
"עזוב, סיפור ארוך".
"אקס?"
"לא בדיוק, הוא עדיין בליבי."
השיחה הזאת הספיקה לי על מנת להבין סופית שמדובר בעוד אחת שלא סגורה על עצמה, עוד נשמה תועה שחושבת שזיון קל יפטור אותה מלהתעסק עם האמת, עוד טיפשה שלא יודעת לחיות את החיים.
 
ואז היא ניגשה אלי ברחבה ופשוט רקדה לתוכי. ולא הפסיקה. מענטזת, מתנועעת, אוחזת, מלטפת, בוחנת, מכרכרת, לוחשת, מרפרפת. היא לא הייתה טובה בשיחות עם אנשים, קתרינה, אבל לדבר לזין היא ידעה.

היה קשה לעמוד בקצב שלה. אתה רגיל בעולמנו הטיפשי לכך שאתה עושה את כל המהלכים ראשון לקדם את העניינים, ועל כן הכל מתנהל בקצב שלך. אתה הראשון להתקרב, אתה הראשון לשים ידייך בדיוק בשקע החלומי הזה בין מותניה לצלעותיה, במכתש הגדול שלה, ושום מילה על המכתש הקטן, הערב עוד צעיר, אתה הראשון לרדת בריקוד 50 ס"מ למטה תוך כדי פריקת ברכיים וקריעת שרירי גב תחתונים למצב בו אתה רוקד כמו קרפדה זקנה עם כרטיסיית אוטובוס אזרח ותיק וגיבנת ומקל הליכה וכובע קש של WORLD CUP שהיא השאילה מפדחתו של אתיופי בן 70 חייכן, העיקר שתרקוד כך שהפנים שלך בקומה של ארון הקודש שלה. אתה הראשון להגניב לה מבט בעיניים. אתה הראשון לפעול. האסרטיבי. אתה זה ששם את הביצים בסל ומצפה לקבל את התרנגולת שתשחק לך ב- נו טוב, בלב.

לא בעולמה של קתרינה. קתרינה לא צריכה את האביר על הסוס הלבן. היא צריכה רק את הסוס, מצידה שיהיה בצבע חרדל ארגמן, העיקר שיהיה עם רתמה כי לאחוז במושכות זה בטבע שלה.

באחת מהדהירות שלה עליי, ידיי הונחו להן על ירכיה. חלקות, צחורות, חטובות, פשוט חול ראש נקראי. היא הוציאה אותי מדעתי. אם אלכוהול הוא מדד לאיבוד שליטה היא הייתה שוות ערך לבקבוק אחד של יין. בקבוק 10 ליטר של יין.

בחורות כמוה גורמות לך להעריך מאוד את הקיר. בשארית הרצון החופשי שעוד נותר לי אחרי כל השתייה וכל הטיול הזה איתה בערבות סיביר התרסקתי לתוך איזה קיר, נשען על עמוד התווך שרק שמשון הגיבור יכול לטלטל. נרגעתי. היא עדיין לא פפו, אני חזק מזה.

איזה בחור, מהנספחים האלה שמגיעים לאירוע ביחד איתך ואתה לעולם לא תדע איך קוראים לו או אם הוא רצח בעבר, ניגש אלי.

"תשמע, אחי, נכון זאת עם השיער הקצר?"

"נו". יש לה שיער קצר, אני לא  אוהב שיער קצר. אני חזק מזה.

" אז אתה ממש מוצא חן בעיניה". נזכרתי איך קוראים לו. כריסטופר קולומבוס.

"וואלה".

"כן, היא שלחה אותי לומר לך את זה". כוס אמא של הממזרתא הזאת.

"וואלה".

"תשמע, אחי, מה אכפת לך. לילה אחד, בלי מחויבות, חוויה. תזרום"

מילתו האחרונה הדהדה לי בראש אחרי שהוא חזר לחמ"ל לדווח על התקדמות הכוחות. תזרום. המילה הזאת טומנת בחובה ראיית חיים שלמה, ראייה שאותה אני מוקיר ומקדש, אך מצד שני, השימוש הכה נפוץ במילה זאת, ממש כמו סקס, מוזילה ומכערת את המושג האמיתי, את המשמעות האמיתית של לחיות את הרגע, כי אם נזרום יותר מדי נאבד את הרגע והרגע יהפוך להיות כמו כל רגע אחר שגם בו זרמנו. כל הנחלים זורמים לים, לפעמים כדאי לשים איזה סכר בדרך, נקודה שתעצור אותך מלטבוע. 

אבל מה לקתרינה ולתמרורי עצור, הנה היא שוב מולי. הפעם, היא רגועה יותר, נינוחה.

אני עדיין דבוק לקיר, מפלטי האחרון. היא מתקרבת אלי עד כדי כך שאני מריח אותי מריח ממנה וכל האלקטרונים שלי מתערבבים עם הפרוטונים שלה ועוד מילימטר ועוד אחד והיא כבר מתרפקת עלי, הלחי שלה מתחברת לסנטר שלי ואנחנו כבר חולקים זיעה, האף שלי על הצוואר שלה, אני מסניף שורה אחרי שורה מהבושם האולי זול אבל יודע את העבודה שלה ואז היא מושיטה את ידיה מעל לכתפיי ומניחה אותן על הקיר שמאחורי, הקיר שלי, משתמשת במאחז הלא חוקי שלי כחרב פיפיות.

מכאן אין דרך חזרה. היא מרימה אלי את מבטה, לוקחת קצת מרחק אחורה, ידיה עדיין על המוצב שתומך בגבי, מחכה.

גם היא, אחרי הכל, אישה. כמו שלפני סקס לא תהיה להן בעיה להוריד את כל בגדיהן לבד, אבל את התחתונים הן ישאירו לך, מסתבר שיש כאלו שמסוגלות להביא אותך עד לבאר, ויורידו לך את הדלי, ויעלו אותו, ויניחו לך אותו בפה. אבל אתה שותה לבד. אתה המנשק. אתה, הגבר. לא אביר ולא סוס ולא צב נינג`ה. סתם גבר.

זאת הברירה הטבעית. דרכה של אבולוציה. אתה צריך לנשק, ומפה לשם יש לך צאצאים והמין שלך פורח. אין לך באמת ברירה, זאת הברירה של הטבע. זה טבוע לנו בגנים. הגבר אמור לנשק. אחרת, המקסימום שפורח אצלך זה פורנו.

אני מישיר אליה מבט. הנשיקה מתבקשת. זהו רצון האל, הפיזיקה הקוונטית, הקתרינה, הכל כל גבר בעולם. המח רץ. נשיקה עכשיו, סקס בעוד שעה מקסימום בדירה שלי. אין לי קונדומים. הסופר פארם פתוח. החדר במצב זוועה.  

על הזין של פפו. היא מוצאת חן בעיני. היא מושכת אותי. מחר בבוקר אנחנו קמים. כפיות, רוב הסיכויים. לא מהבקרים האלה של אחרי סקס שאתה שונא את עצמך. היא חוזרת לרומניה עוד ארבעה ימים. עוד לא נישקתי אותה, וכבר בבטן שלי זז משהו. היא יודעת שאני בכיס שלה. היא ניווטה את הכל. היא הכריזה שהיא רוצה למצוא משהו ללילה אחד כדי לשכוח עבר שלם.

לא אני. היא לא תשקר לעצמה באמצעותי, ואני לא אשקר לעצמי עכשיו שמחר בבוקר אני לא אשנא את עצמי. מחר בבוקר היא תקום ותלך ותחזור אולי שוב לעוד לילה אחד כדי לנסות לשכוח את מה שלא ניתן, והיא תניח את ראשה על החזה שלי ואני אלטף את שיערה הקצר ואחשוב שוב תוך כדי על שיער אחר, ארוך יותר, מהעבר, ושיער אחר, לא משנה אורכו, מהעתיד, שבאמת ראוי לליטוף ובאמת רוצה להילטף. 

שלוש שניות עברו. היא הלכה. על הזין שלי ברירה טבעית.

"אבל אם הייתי מדביק לה אחת, במה הייתי שונה מכל אחד?",התחננתי להשקטה מצפונית.

"לפעמים לא צריכים להיות שונים. לפעמים זה טוב להיכנע ליצר. אנחנו גברים, אחרי הכל."

"כן. אבל זה לא מה שאני ואתה רוצים, לא?", שאלתי את עצמי יותר.

"נכון. אבל פה הבעיה אצלנו. אנחנו לוקחים את זה רחוק מדי. צריך לחיות את הרגע, לעיתים", הוא המשיך להיות צודק.

"אתה היית מנשק אותה?"

"עד לרגע שבו היא שמה את ידיה על הקיר, לא. אבל שם, זה היה חייב לקרות."

"הנסיעה שלך צפונה, עם הורד. כל הדרך הזאת, רק כדי להביא לנופר פרח, ובסוף היא בכלל לא הייתה בבית. לא כל אחד היה עושה את זה. זה לחיות את הרגע, לא? כל האלה שכביכול חיים את הרגע, בחיים לא היו עושים את זה."

"אני לא בטוח."

"מי שהיה מזיין את קתרינה, ושוכח ממנה בוקר למחרת, היה נוסע 200 ק"מ להביא פרח?", תגיד לי האנק, ואלוהים, שאני טועה.

"אולי כן. למה לא, בעצם?"

הוא צודק.

לגימה ארוכה מהראסטי, שאיפה עמוקה מהסיגריה. איזה פספוס.

"ראית אותה אתמול במסעדה? פתאום יש לה ציצים", המשכתי.

"כן. היא גם היתה ממש מקסימה".

"היא דיברה. והייתה כל כך שלווה."

"היא חוזרת רק מחר. אולי תספיק להדביק לה אחת."

"פספסתי את זה. ממש בא לי עליה."

"לא נורא, אחוק. אתה דולפין."

"אנחנו. מה עם חלי, אגב? מספרת משהו חדש?", שיניתי נושא.

"לא. אני יורד ממנה. מה עם זאת מהפייסבוק?"

"כלום. לא מבין אותה. יש לה חבר נראה לי."

"כוס אמק.", הוא סיכם.

"כוס אמק."

"אז מה, חשבון?"

"כן. אין ברירה."