השנה יום השואה היה בשבילי שונה מהרגיל.
המשלחת לפולין, הנסיעה הזו, גרמה לי להבין, לעכל.. אך עדיין אני לא מצליחה לעכל את הכל... הרי במחנות, בגטאות, צועדים- והכל ירוק, כאילו כלום לא קרה... כאילו כלום לא נברא...
אבל התחושה בפנים היא שונה, היא אחרת... צועדים- וכשאני חושבת על זה שבאותו מקום מתו, דם רב של יהודים נשפך, קשה לי להמשיך בהליכה, ההליכה מכבידה...
הדרך מפחידה.
הנה קטע שכתבתי לעיתון בית הספר אחרי שחזרתי מהמסע...
קצת קשה לבטא ולומר את כל מה שמרגישים.
כי קשה מאוד להאמין עד שבפולין לא נמצאים.
אני ארשום את החוויות והרגשות שלי משלוש נקודות:
לפני המסע, במסע וכמובן אחריו, כשהגענו לארץ האבות.
בשנה שעברה נשאלה השאלה, מי רוצה לצאת למסע?
עם קצת חששות הסכמתי ונעניתי בחיוב לשאלה.
עברנו הכנות רבות, שמענו מאנשי עדות עדויות.
אבל, לפני המסע, כל מה שסיפרו, על הרציחות,
על כל ששת המיליונים שנספו, על המקומות שבהם יהודים רבים נרצחו על לא עוול בכפם,
לא נקלט לי. הכל היה קשה מאוד לתפיסה.
במפגש הראשון עם המדריכה, חנה, נשאלנו מדוע אנו החלטנו לצאת "לחוויה".
רוב התשובות היו כדי להבין, לראות את כל מה שדיברנו בשיעורי ההיסטוריה
בצורה "יבשה" , להזדהות עם העם שלנו, ולהרגיש קצת ממה שהיהודים עברו שם.
ב24 באוקטובר הגענו לבית הספר עם המזוודות, נפרדנו מההורים ומהחברים גם.
המראנו בשעה 6 בבוקר משדה התעופה , כשאנו מתרגשים.
יצאתי למסע כשאני חוששת, פוחדת, מתרגשת. נסענו אל הלא נודע.
במחנות ההשמדה הרגשתי מלאת גאווה.
הצוררים לא הצליחו להשיג את מטרתם במאה אחוזים-
העובדה היא שעם ישראל חי וקיים .
יש לנו בית, יש לנו מדינה.
נכון, אני לא אכחיש שפעמים רבות במסע,
כשצעדנו במקומות שהיה רצח עם, עלו בי כל מיני מחשבות.
הזדעזעתי והייתי בקונפליקט- איך אנו הולכים שם!?
אחרי כל הדם הרב שנשפך שם. אבל מצד שני, כשהגדל מתנוסס,
שרים בצעקה את ההמנון "התקווה", על חולצתנו סמל של מגן דוד מודפס
זה נתן לי את הכוח להמשיך ולדרוך שם.
היו רגעים מאוד קשים.
באופן אישי, נשברתי הכי הרבה בטקס "לכל איש יש שם".
מזג האוויר,היה קר מאוד, המוצגים שראינו, הכל הוסיף להלם.
בקור הזה, אותו קור שאנחנו היינו לבושים עם שכבות רבות,
אז, הם היו לבושים שכבה אחת, גם זה בקושי.
מה שעדיין נמצא בסימן שאלה, אלו שני דברים-
למה הכל ירוק במקום שיש טומאה? למה להסוות את המציאות?
הרי כולנו יודעים מה היה שם, הספרים מוכיחים זאת.
ודבר אחר ששאלתי את עצמי, מדוע נאסר עלינו לצלם
את כל אותם הדברים שנלקחו מהם? זה הרי שלנו,של העם היהודי.
וכל אותם הנעליים, המזוודות, השערות, המחוכים, הבגדים,הרגליים התותבות.
כשראיתי את כל אלה הצטמררתי.
הנעליים במיידנאק. כמות כל כך גדולה של נעליים, שזה אומר הכל.
ועכשיו כשאני בארץ, למדתי להעריך את מה שיש לנו.
למדתי להסתכל על המדינה בזווית אחרת,
כי האנטישמיות בפולין עדיין מרחפת, עדיין יש שרידים.
אני כרגע הרבה יותר מבינה מה שהיה שם, כל הספרים אינם משקרים.
התמונות מדברות בעד עצמן. שום דבר לא יכול לומר שזאת המצאה של יהודים.
מלבד הביקור במחנות ההשמדה, אושוויץ, בירקנאו, מיידנאק וטרבלינקה,
ביקרנו גם בבתי כנסת של יהודים, בתי קברות, מקומות שבהם הסתתרו יהודים ועוד.
בערב חסידי אומות העולם, גם ערב זה היה בשבילי ערב מאוד מרגש.
כולם קפצו, שמחו, שרו, מחאו כפיים בלי סוף. בהחלט זה היה ערב מהנה.
כשאני חושבת על זה, למרות כל הסבל שהיהודים סבלו, הם עדיין המשיכו לשיר,
להאמין, לרקוד ולנגן. זה ביטא את ההזדהות האמיתית איתם. כי למרות כל האפור שראינו,
למרות כל השרידים, הבכי, הצמרמורות, הכאב, צחקנו, שרנו, רקדנו.
כשנחתנו, אני לפחות הבנתי שאין כמו ארץ ישראל!
על הקטע של התודות אפשר לוותר.
אין ספק שאת הטיסה הזאת אני לא אשכח לעולם.
ואני רוצה להבטיח- את כל מה שראיתי , אני אזכור ולעולם לא אשכח.
אני ממליצה לכולם להצטרף למסעות הבאים. עד שלא רואים-
לא קשה להאמין ולא מבינים!
כנראה שזו הסיבה שהיום הזה שונה משאר ימי הזכרון לשואה ולגבורה.. כנראה שזה גרם לי להבין, והתחלתי לעכל את הדבר הנורא והאכזרי הזה...
אתמול ראיתי את הסרט רשימת שינדלר- ובכיתי..אני אף פעם לא בוכה בסרטים, ולא מקבלת את זה ככה..
כנראה שזו התוצאה של פולין..
אבל אין ספק שהנסיעה הזו, שהייתה לפני כחצי שנה גרמה לי להבין הרבה!
יהי זכרם ברוך של ששת המליונים שנספו!!!! :( :(
לילה טוב,
נופית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
