באמת שאני לא מבינה אתכם כל פעם מחדש.
כל סמינר,כל מפעל,כל יום פעילות נידח
איך יש לכם את האומץ להתקשר לבנאדם שלא דיברתם איתו שנים,לא דרשתם לשלומו,בקושי אמרתם לו שלום ברחוב
איך יש לכם את האומץ להתקשר,ככה פתאום,באמצע החיים ולבקש ממנו להיות בוגר.
האמת,שברוב המקרים אין לכם את האומץ,אז אתם שולחים מישו שעדיין בקשר עם אותו הבוגר כדי שייבקש בשמכם.
ואז זה לפעמים עוזר,אבל תכלס,גם זה כבר לא מספק. אותי לפחות.
באמת שאין לי בעיה לבוא.
אין לי בעיה לוותר על שנ"צ טוב בשביל לבוא לשבט.
אין לי בעיה לבוא בשבת מוקדם בבוקר כי גם ככה כולם עדיין ישנים ואני היחידה שקמה מוקדם.
אם אני בבית ביום שלישי אז בכלל אין לי בעיה לבוא כי כולם בצבא.
הבעיה שלי מתחילה כשאני כבר מגיעה לשבט.
לרוב זה זוכה להתעלמות מוחלטת.
לחוסר הכרה ולחוסר הערכה טוטאלית.
אתם לוקחים את התנהגותכם למתן-הבוגרת האולטמטיבית כמשו כוללני להתייחסות שלכם לכלל בוגרי השבט.
אבל הדבר לא כך באמת.
אתם לא שומרים על קשר רציף עם הבוגרים.
לא מציעים להם שום דבר.
אנחנו זוכים לרוב להתעלמות כשאנחנו מגיעים לשבט כשכבות שלמות.
הפעם היחידה שבאמת רואים את כולם היא בערבי פרידה מהמרכזים,כמה עצוב.
אז אולי הפעם,כשיש לכם רק 3 בוגרים לסמינר שלם,תלמדו.
תלמדו איך שומרים על קשר רציף עם הבוגרים שלכם.
כדי שבמפעל הבא,והוא ממש ממש קרוב אז יהיו הרבה בוגרים שירצו לבוא!
שיחכו בקוצר רוח להגיע ליומצופה,שיקבלו הזמנה ולא רק במייל,אפשר גם להתקשר ולשלוח סמס.
רק תלמדו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
