אח, כמה קיטרתי. כמה קיטרתי על העבודה שלי בשווארמה.

"מה אני עושה כאן לעזאזל?" מלמלתי לעצמי בעודי עושה עוד טעות בקופה "אני אמורה לכבוש את העולם, ללכת לסקר אירועים וכתבות כאילו אין מחר, לא להעמיס טחינה אל לאפה מתפרקת". אז קיטרתי. קיטרתי על התנאים, קיטרתי על זה שאני לא באמת מוצלחת בעבודה הזאת, קיטרתי על זה שאני סתם מבזבזת את הזמן שלי. אז עכשיו אני מתחרטת. אני מתחרטת כי הם קוראים לי פחות ופחות לעשות משמרות, והלחץ של "שיט, לא נשאר לי כסף!" חוזר שוב. אסור לי להיות כל כך מפונקת. הרי ברור שאם הייתי רוצה להיות טובה בעבודה הזאת, כמו בכל דבר אחר שאני מחליטה להיות טובה בו, הייתי מצליחה להיות. אבל הפוזה של "אוף, אני צריכה ללכת לעבוד" די התאימה לי. זה כיף לקטר, זה נותן תחושה טובה משום מה. בכל אופן, אני מקווה שעבד וחבריו לשווארמה עוד לא התייאשו ממני, כי במשמרת הבאה שתהיה אני פשוט הולכת להיות העובדת הכי טובה שהייתה להם. הם עוד יתחננו ויבכו כשאני אודיע בנונשלנטיות שבחודש אוגוסט אני לא אהיה בארץ. "אללה וואכברר!" הם יזעקו לשמיים "מה נעשה בלעדייך?!?! את היית העובדת הכי טובה שהייתה לנו אי פעם". והלב שלי כמעט יישבר מהמחשבה של לעזוב אותם, אבל אני אמשיך מהר הלאה לטובת סבב שופינג בפריז (פפפ ממש... עם כמה שהיורו עולה היום, אני צריכה להגיד תודה אם יקנו לי שם מחזיק מפתחות של האייפל).

ולכמה חדשות מעט משמחות יותר.

אני הולכת לראיין את שון קינגסטון (אההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!).

כן כן, אחרי שתפסתי יוזמה ופניתי לעורכת במקום עבודתי היא סידרה לי סיקור בהופעה של הראפר החמוד. בהתחלה התכנון היה ללכת לכייף עם יוליה בתל אביב, אבל היא הודיעה לי שהיא מצוותת אותי לצוות אחר, של כתב וצלם. האמת היא שזה די מרגש אותי ללכת לצלם לבד. מין הרגשה נעימה כזאת של עצמאות. אני הולכת למשימה עיתונאית חשובה. כל שנותר לי לעשות הוא לסמוך על הקסם האישי שלי ועל הטעם שלי בבגדים (מה לובשים כשהולכים לדבר עם זמר ברמה בינלאומית?). חוץ מזה, מזמן רציתי להתערות בקרב הכתבים האחרים שם. זה חשוב להיות מעורבת בצוות, אי אפשר לדעת מתי זה ישחק לטובתי, וללכת לצלם כתבה עם מישהו נשמעת כמו אחלה דרך להיכנס לעניינים.

גם במקום עבודתי השני (כשאני כותבת כאן, אני פשוט לא מפסיקה למלמל לעצמי כמה שאני מאגניבה אני) יצרתי קשר עם כתבת ממש מקסימה. ושוב, אני הכי מתכוונת בעולם להיות בחבורה, זה חשוב לי כמעט כמו שהעורכת תחבב אותי.

בקיצור, אני פשוט מאוהבת בעבודה שלי, ואין הרגשה נהדרת מזה!

החופש עד כה זורם בצורה נעימה ביותר...

אני נפגשת עם חברות, יוצאת בימי שישי, הולכת לשליחויות עיתונאיות, עובדת. אני עושה הרבה ולאט, בזרימה שלווה שכזאת.

כמו כן, דפנה גילתה לי שבר דלוק עליי, כנראה (יותר נכון להגיד שאני מזכירה לו את האקסית שלו, אבל תנו לי לייפות את הדברים). אני לא עושה כרגע כלום עם המידע הזה. חשבתי בהתחלה לכתוב בשמיים "ברר תעשה לי ילד!" אבל הבנתי שאני צריכה לשחק אותה קול. מה שבטוח, נכון לעכשיו אני לא יושבת וכוססת ציפורניים במחשבות טורדניות עליו, אז סבבה.

ניפגש בהופעה של שון,

נעם.