אז הינה זה הגיעה הרגע לו חיכיתם... הפרק הראשון של הסיפור שלי... (הוא לא גמור אבל זה מה שיש כרגע)
תהנו!!
פרק 1:
ה- 6 ליוני 20081. זהו! היום אני בוגרת, אמרתי לעצמי כשקמתי ב-1 בלילה. הלכתי למראה בחדר שלי ובדקתי אם השתניתי בכלל. לא. אותה נערה כמו אתמול: שיער חום זהוב מתולתל קצת ומבולגן לגמרי, עיניים קטנות וירוקות, אף כפתור באמצע הפנים, שפתיים סדוקות מיובש והגוף הרגיל והלא מאד מפותח שלי.
"מזל טוב" לחשתי לעצמי בזמן שחזרתי למיטה שלי והסתכלתי על החדר שלי. הוא לא היה מאד גדול אבל גם לא מאד קטן, עם מיטת עץ עם ציורי עננים, ארון עץ קטן ושולחן כתיבה נעים שעליו היו כרגיל ספרים. האוסף הקטן שלי גדל לפחות כל שבוע. היו שם כל מיני , מ"צילה של הרוח" ו"שרלוק הולמס" ועד "הארי פוטר" ו-"הנסיכה הקסומי". היו לי לפחות 30 ספרים אם לא יותר. מאז שאלכס מת, הם היו חבריי היחידים. ביית הספר שבו למדתי, רוב הילדים היו סתם חברה עשירים שכלום לא עניין אותם, חוץ מכסף ואיך לבזבז אותו.
היום אני כבר נחשבת למבוגרת, חשבתי לעצמי. וזאת אומרת שבקרוב אשלח כמו כל נער בן 15 לפנימיה מיוחדת בצפון, שבו לומדים איך לנהל חיים עצמאיים. ידעתי שכשאתעורר אלך למטבח בו רמינה וחוסה יעזרו לי לבחור פנימיה. אחרי זה, נלך לקברים של הוריי, דודתי ושל אלכס. ואז לבנק לפתוח את החשבון העמוס מליונים. אבל היה עוד משהו שלא יכולתי לספר לרמינה וחוסה וזה היה הבית באגם. זה היה בית שמצאתי לפני כמה חודשים על האינטרנט. זה היה אזור נטוש ליד אגם קטן בשם אנג'לין והיה מסביבו יער יפהפה. מיד התאהבתי בבית והחלטתי לקנות אותו ביום הולדתי. אני ידעתי שאני לא אוכל להסתמך על אנשים אחרים כי אני מביאה הרס ומוות לאנשים הכי יקרים לי.
עצמתי עיניים וחזרתי לחלום על הבית באגם.
"נגרה" צעקה לי רמינה מלמטה. "בוקר טוב! הגיע הזמן לקום. יש הרבה מה לעשות היום!". היא היתה אשה נורא טובה. למרות שבנה מת רק לפני שנה היא לא הייתה מוכנה להיות עצובה ביום הולדתי. ידעתי שהיא תבכה רק אחרי שאהייה על המטוס לצפון, לביתי החדש. קמתי בחוסר רצון מהמיטה והכנסתי את עצמי לתוך ג'ינס קצר וחולצה שחורה דקה עם ציור של עכבר וירדתי למטה. שם חיכתה לי הפתעה נעימה. רמינה וחוסה ישבו מסביב לשולחן האוכל שעליו היו פנקיקים, פירות חתוכים ועוגת גבינה גדולה. על הכיסאות היו מודבקים בלוני הליום מצחיקים.
"מזל טוב!" צעקו רמינה וחוסה ביחד ולא הפסיקו לחייך אלי בטוב לב. ישבנו לשולחן.
"נגרה מותק, בחרת כבר פנימייה? " שאלה אותי רמינה בקול מתקתק.
"אני עדיין מתלבטת בין הלטריבס לתילום" עניתי באותו קול ופרצתי בצחוק. רמינה וחוסה הצטרפו אלי, שלושתנו ישבנו שם וצחקנו ואז חוסה התחיל לספר לי על שתי הפנימיות.
דיברנו במשך לעתיים שלמות עד שלבסוף הכרזתי: "אני הולכת להלטריקס!" למשמע ההכרזה, רמינה וחוסה חייכו ומחאו כפיים ואז יצאנו אל בית הקברות.
*
היתה לנו כבר תוכנית מבוססת. קודם הולכים לקבר של הורי, אחריו לקברה של מרסלה ואז אל אלכס, התוספת החדשה . הסתכלתי על הקבר של הורי. למרות היותם ההורים שלי, לא הרגשתי שום קירבה מעבר לקרוב משפחה רחוק. הם היו לי כמו זרים. הסתכלתי על מצבות השיש הגדולות ותהיתי, בפעם ה- 1,000 לפחות,מה היה קורה אם הם לא היו מתים? איך הם היו נראים אם הם לא היו קפואים בתמונות נעורים? מי אני הייתי הופכת להיות בזכותם? דמעה אחת נזלה לי על הלחי. מחיתי אותה במהירות. אסור לבכות. לא היום. לא עכשיו. עדיין לא. עוד כמה שנים. עברנו לקבר של מרסלה. הקבר של מרסי (החלטנו שמכבוד להורי המנוחים, אני לא אקרא לה אמא אלא בשם חיבה) נראה בדיוק כפי שנראה לפני שנה. מצבת שיש גדולה עם פסלי מלאכים לבנים ועדנית פרחי סחלב ביניהם. אהבתי אותו מאד בגלל שעזרתי לעצב אותו. אני הרי הכרתי את מרסי הכי טוב, היה בו את כל כולה. היא כל כך אהבה פרחים, במיוחד סחלבים וכל כך האמינה בכוח נעליון. הקבר פשוט שיקף בדיוק את מהותה של האשה המדהימה שהכרתי. לא בכיתי, רק חייכתי לעצמי כשנזכרתי בימי השישי הנהדרים שלנו יחד, איך היא תמיד התעקשה שנאכל ביחד שתינו לא משנה מה. ידעתי שהיא מתה עוד לפני שאמרו לי המשטרה, בגלל שזה היה ביום שבת. בשבת מרסי היתה קמה וקדם אחרי שסידרה את כל הבית יום לפני, והייתה מנגנת מנגינה יפהפייה שהיא לעולם לא סיפרה לי איך קוראים לה. אבל באותה שבת, לא היתה מנגינה באוויר וידעתי שמרסי קפצה לחנות והיא לא תחזור יותר. קברנו אותה ביום למחרת.
עברנו לקבר של אלכס. זה היה קבר קטן שהציג שהוא מת ילד. הוא היה הילד היחיד שלא ברח ממני כמו מגפה. שתי דמעות זלגו לי על הלחי. נתתי להן ליפול. הוא תמיד היה ילד מדהים. הוא התחיל לדבר בגיל חצי שנה. המומחים אמרו שהוא יהיה גאון כשיגדל, אבל לא יצא לו לגדול. הוא היה מתקתק כמו רמינה וחכם כמו חוסה, והילד הכי יפה שהכרתי. היו לו עיניים שחורות ושקטות, עור חום כהה כמו זה של הוריו ושיער שחור מתולתל שתמיד נפל לו על העיניים. נזכרתי בתנועה שהוא היה עושה בכל פעם שהשיער נפל לו על העיניים. היא היתה מן חצי העפה חצי ליטוף של השיער. חייכתי שוב. הוא אמר לי שהוא יתגעגע אלי כשלא אהיה, אבל יכול להיות שהוא אמר שהוא יתגעגע כשלא יהיה. הוא היה כל כך מיוחד, ולמרות זאת, רמינה וחוסה לא האשימו אותי אפילו פעם אחת. גם הם ידעו שזה לא אשמתי, שהכל היה תאונות שקרו לאנשים קרובים אלי.
נסענו מבית הקברות והלכנו לבנק. שם חיכו לי שני שומרים חייכנים עם בלונים צבעוניים. המחווה היתה מרגשת ונעימה. ובחיוך עצוב נכנסנו למבנה הלבן והגדול שהיה הבנק.
בפנים היו עוד שני נערים עם שומר בכל צד. גם הם נכנסו בלי הוריהם. רמינה אמרה לי לפני שנכנסתי שהם יחכו לי בבית הקפה הקרוב. הסתכלתי על הבנים האחרים. הראשון היה מיכאל סאמרס שהיה אתי בבית הספר מכיתה א'. הוא היה ילד גבוה ושרירי עם עיניים חומות שהוסתרו מאחורי השיער היותר מדי ארוך שלו. תמיד היה לו חיוך על הפנים והוא נורא עצבן אותי מסיבה לא ברורה. את הנער השני שהיה שמנמן בלונדיני עם משקפיים כהות, לא הכרתי.
השומרים הובילו אותי לחדר הכספות, מן חדר עגול וגדול מאד שבכל מקום בו היו כספות בכל הגדלים. ממש מול הדלת היתה הכספת הגדולה ביותר ואליה הובילו אותי השומרים החייכנים. הם נתנו לי מפתח זהוב עם ראשי התיבות שלי וסחלב. ידעתי שהמפתח הוכן ע"י מרסי. חייכתי והכנסתי את המפתח לחור של הכספת.
the virgin butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Virgin Butterfly