The Virgin Butterfly

סיפור שעלה היום כשהייתי (למען האמת) במצב רוח מצויין איכשהו וזה פשוט עלה לי אחרי שסיימתי את תנו לגדול בשקט (ספר ההמשך של קיץ אחד ביחד של ליאת רוטנר הנהדר) בפעם המי-יודע-כמה. בקיצור, תהנו. =]

בדיוק כשהייתי מוכנה שוב להתאהב. בדיוק כשאמרתי לעצמי זהו, סוף סוף מצאתי מישהו שמכיר אותי ונראה כאילו הוא מחבב אותי. בדיוק אז היא צלצלה אלי, כולה נרגשת, וסיפרה איך הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ואיך היא החליטה שהיה יכול להיות יותר גרוע, ובכלל גם היא דיי מחבבת אותו. ליבי שקע בקרבי והרגשתי איך אני מנסה להמשיך לחייך אליה דרך הטלפון, רק שלא תשים לב.

אחרי שלושים 'אני שמחה בשבילך' הצלחתי להדוף אותה בטענה שאני מתה מעייפות. נשכבתי על המיטה שלי, והרגשתי את דמעותיי מתחילות לבצבץ בפינות של עיני, זולגות בדממה ובכאב במורד לחי. 'לא שוב,' מילמלתי לעצמי, קולי נשמע צרוד מבכי. כעבור שעה נוספת של רחמים עצמיים נרדמתי.

בחלומי הופיע נער גבוה ורזה, שיערו מבלוגן במרומי ראשו וחיוך גדול על פניו. בבת אחת החיוך נהפך למלגלג ונערה צעירה ויפיפה הופיעה לידו, מחזיקה את ידו. נער נוסף הופיע, גבוה כמו הראשון אך רזה יותר עם שיער קצר וחיוך מהוסס, אך ברגע שהנערה תפסה את ידו גם חיוכו הפך ללועג. חיוכה היה השונא ביותר והיה לי ברור שהיא זו שמושכת בחוטייהם של הבנים, שני הבנים שאי פעם חיבבתי אפילו קצת.

השלושה הסתכלו עלי בתעוב, לגלוג, ורחמים והרגשתי את עצמי נהיית קטנה וחסרת חשיבות וערך גם בעיני עצמי.

'את לא שווה כלום,' סיננה המושלמת בחיוך. וכל מה שרציתי באותו רגע היה להסכים איתה בקול, בליבי כבר ידעתי שהיא צודקת. אך לפתע הכל השתנה.

מאחורי השלושה הופיע פתאום אור בהיר. השלושה הסתובבו ותוך כדי ניתקו את הקשרים בניהם. הילדה נראתה כאילו האור מסנוור אותה. היא צעדה לאחור בבהלה ופתאום יכולתי לראות את מקור האור.

עמד שם נער שלישי, נראה יותר כמו מלאך מאדם בשר ודם. הוא היה גבוה ממני ומשני הבנים האחרים אבל לא בהרבה. אך הוא לא היה רזה כמו השניים האחרים, גופו היה עבה מכושר וספורט ונראה שזוף ביחס לשלושת הילדים החיוורים. שיערו היה טיפה ארוך ובצבע שטני יפיפה ועיני אבן החן הנוצצות שלו נראו כאילו לא החליטו לגמרי באיזה צבע הן וכל הזמן החליפו בין כחול לירוק על גווניהם השונים. הוא חייך אלי חיוך מלא ביטחון עצמי אבל גם כממתיק סוד. 'יפיפיה,' הוא אמר בקול הכי יפה ששמעתי מעודי. והוא הסתכל עלי! 'ג'קי...' הוא אמר שוב. ושוב ושוב ושוב. 'ג'קי! קומי כבר!' קרא קולו והפך לקולו הישנוני של אחי התאום, מתן.

'לך מפה, מתן...' מלמלתי, מנסה לחזור אל המלאך מחלומי.

'יאללה איתך! קומי כבר! כבר שבע ואנחנו עוד רבע שעה צריכים לצאת אז תזיזי את התחת מהמיטה ותרדי למטה כבר.'

'אני שונאת אותך...' מלמלתי ושמתי את השמיכה חזרה על ראשי. עוד לפני שהספקתי לעצום את עיניי, השמיכה הועפה ממני ופרץ מים שטף את פני. 'בוקר טוב,' מתן צעק מהמסדרון, מתגלגל מצחוק ובורח לחדר שלו.

'מתן!!!!!' צרחתי וקמתי מהמיטה בקפיצה, נקמה הדבר היחיד במוחי.

אוקי מה אתם אומרים? מבטיחה המשך =] אני אוהבת את הסיפור הזה. צ'או ;)

the virgin butterfly

אני לא באמת יודעת מה לכתוב... נראלי אני פשוט שמה את האצבעות על המקלדת ומתחילה לכתוב, דבר ראשון שעולה לראש.. מה אתם אומרים? הולך?

יאללה!

סו הייר אי גו!

כבר הרבה זמן שקרה שלא ידעתי מה לכתוב, אם זה בכלל קרה אי פעם... הראש מלא דברים אבל הם לא יוצאים... אין לכם מושג איזה כאב ראש תקף אותי בשלושה ימים האחרונים. כאב ראש כזה שהשוליים של התמונות מולי מיטשטשות, ואני לא רואה כלום לכמה רגעים. ולעצום עיניים לא עוזר כי בשניה שאני פוקחת אותם האור מכה באישונים שלי וכאב הראש חודר כמו סכינים לתוך עיניי. ככה זה מרגיש לפחות.

אז אני שומעת שיר של אבריל כרגע (מומלץ בחום.. השיר שבכותרת) ואני רוקדת בכיסא של המחשב מנסה לחשוב מה קופץ לי לראש... אתם לא תאמינו, אבל זה לא יותר מידי.. ועם עולה משהו זה משהו שאפילו לעצמי אני לא מוכנה להודות בקיומו. יש דברים שפשוט צריכים להישאר נעולים, נסתרים, עוד קצת. אולי קצת יותר.. נראה... עוצמת עיניים מנסה לחשוב מה לכתוב.. אני חופרת? כן? יופי! סתם.. לא יודעת מה יש לי.. אני במצב רוח ערסי היום.. בא לי לרדת על מישהו.. גאד! זה נשמע כל כך מגעיל!!! אני ממש לא מתקוונת לזה ככה!! לא בצורה מגעילה... סתם בא לי לצחוק עם אנשים ולקטול ב.. טוב טעם! לא יודעת מה יש לי.. אל תנסו להבין.. אם אני לא הבנתי גם אתם לא... כי הריי אני מכירה את עצמי הכי טוב, לא? ומה אם לא? מה אם אני לא מכירה את עצמי בכלל? לפני הרבה זמן כתבתי באחת המחברות שלי: כשאדם מוריד את כל המסכות שלו, מה נשאר? גם כתבתי (סליחה שזה לא מתורגם): when you don't know who you are, who are you? למישהו יש תשובה? כי לי אין מושג! מה יקרה לי כשאוריד את כל ה"מסכות" שלי? את כל מנגנוני ההגנה הכי ראשוניים שלי? מה נשאר? קליפה של אדם? או משהו טהור וראשוני כמו תינוק שברגע זה יצא מהרחם? מישהו יודע? אני לא... סליחה...

מחפשת ספרים טובים לקריאה... מחפשת את המילים הנכונות ל-מה שאני מנסה להגיד... מחפשת שירים טובים... להקות כפיות... גאד אני גרועה באיות... סורי....

טוב.. כי בא לי וזה הבלוג שלי... אני מעלה סיפור שלי באנגלית.. אין לי מושג איזה.. נראלי אני סתם אעלה משהו...

תהנו...

ותגיבו יא מניאקים!!!

<<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>><<>>

ו....פאנפיק הארי דראקו נבחר =] chears =]

Cheater- a Hermione and Draco one shot:

“I HATE YOU, DRACO MALFOY!!!” shouted an angry voice from up the stairs down to the blonde young man.

“Not again…” he mumbled to himself, shaking his head. “What did I do this time?”

He walked up the winding stairs and stood before her bedroom door. The shining sign that read ‘Head Girl’ seemed to be mocking him for his usual stupidity.

“Hermione?” he asked timidly, open the door enough to see something laying on the king sized bed. “Hermione, can I come in?” He heard a muffled cry from the heap on the bed and took it as a yes. He walked in and sat in the bed beside her, afraid to touch but longing to. “Hermione, please. Just tell me what unbelievingly stupid thing I did this time?” he begged.

She lifted her eyes up to him, looking like furry itself. She liked like some wild pagan goddess. Her eyes were wide and dark, a storm of black lightning. Her hair lay in disarray around her face, and her robes had come undone at the top, exposing the bear flesh of her collar bone. She was beautiful.

“What you did?” she said so quietly that Draco had to strain himself to hear. She sounded as if not believing his words. “WHAT YOU DID?!” she screamed at him and Draco had the feeling that if he let her go on, she would reach such high notes that only dogs will be able to hear her.

“Please, just tell me?” he sighed sadly.

“I saw you, Malfoy! I saw you with Pansy Parkinson!” she screeched. “I was you in Snape’s office!!! You not only CHEAT-“(she spat the word at him) “- on me, but you do it with Pansy PARKINSON!!! PARINSON?!?!”

Draco sighed deeply, finally realizing what must have happened. Draco and Pansy were got detention for fighting in McGonagol’s class. They had to clean up slug-slurps from Snape’s office floor. The place was so full of the slippery slim that Pansy lost her balance and coming charging down towards were Draco was cleaning. She crashed into him and they both fell on the dirty floor; Pansy fell on top of him, looking furious, as though she though he was the cause of it all. This must have been when Hermione came in and saw the two together. She probably didn’t look too carefully because if she had she would have seen the look of hate in Pansy’s eyes. He felt all the tension in his body (which he didn’t even notice before the weight of it came off) disappear as he started laughing at the stupidity of the whole thing.

Hermione was not happy with that. “What’s so FUNNY?!” she growled at him.

“You misunderstood, Love. Nothing happened between me and Parkinson; if anything, she hates me.” This had the desired effect as Hermione seemed blankly at him.

“I still hate you!” she declared, her lips turning into a pout.

He looked at her, quite amused from her childish display. She was so cute like this he could barely contain himself. He held his hands in tight fists by his side, trying to hold himself together.

“Hermione,” he whispered. She lifted her teary eyes up to his and he found himself lost in her instance gaze, his will crumbled into dust. “Hermione,” he said again, more clearly, as he put his hand on her tear stained cheek. “I love you. I always had, and always will. Parkinson had nothing on you, Love. So please, stop being silly?” and without waiting for an answer he leaned down and kissed her on the lips.

She was so shocked by his action that she forgot to be mad at him. She leaned into him, deepening the kiss as slow murmurs of pleasure escaped her full lips.

After a few moments of exploring each others mouths, Draco put his hands on her burning cheeks and pushed her gently away from him. When she realized he let go of her, she opened her eyes to see his silver eyes looking intensely into hers.

“So,” he finally whispered. “Does that mean you believe me?”

She looked at him, her eyes black daggers. For a moment, he lost his nerve and started backing away from her, only to be stopped by her thin hand, grasping the front of his robes.

“Oh, shut up and kiss me!” and before he could react properly to this, she kissed him.

כמה הזוי לעדכן פה...

אז אני בתקופה ממש טובה! כיף לי! אני שמחה! =]

אני עסוקה ואני כותבת מלא...

ועכשיו... פרק ב חלק אחרון!!!

עצרתי במקומי. המטבח היה מבולגן כל כך שבהתחלה בכלל לא מצאתי את ליאן בתוכו. אחרי רגע מצאתי אותה. היא עמדה ליד התנור ובישלה משהו. בחיים שלי לא ראיתי את ליאן מבשלת.

"לא ידעתי אם אכלת, אז החלטתי להכין לך משהו..." היא הסבירה, מסמיקה. "את אכלת, נכון? אוי, ידעתי שהייתי צריכה להתקשר, אבל אין לך פלאפון, ואני לא יודעת את המספר של טומי או ג'יימי... וחשבתי שאגמור עד שתחזרי, אבל שכחתי כמה זה קשה לבשל..." היא המשיכה מפטטפת לעצמה במהירות ומבוכה.

"ליאן?" היא הסתכלה אלי, מופתעת מעט מהטון הגבוה שיצא לי. "את... מבשלת?"

היא חייכה עכשיו. "טוב, אם את הולכת לגור פה, אני הולכת לחזור לתחביב הישן שלי." היא הודיעה בגאווה. "אני לא רוצה להיות האחת שתגיד להורים שלך סליחה כשתהיי בגודל של צימוק, אז מעכשיו אני מאכילה אותך טוב. ואל תתווכחי!" היא הורתה לי.

"עכשיו כשאת מזכירה את זה... אני באמת מורעבת," אמרתי לה בחיוך. ליאן צריכה תחביב שיעסיק אותה, ואם היא בשלנית טובה כמו אבא שלי... לא יכולתי לחכות עד שאטעם את האוכל שלה.

היא חייכה בתשובה וחזרה לבישולים שלה. "תשבי, אני אביא לך את האוכל." היא הגישה לי מרק ואמרה כבדרך אגב, "אגב... נל, דידה התקשרה שוב..."

"מה הפעם?" שאלתי בחוסר סבלנות, מסכת הכעס שליטה. לא היה לי כוח לשמוע שוב על הניסיונות הפתאטים של אמא שלי לדעת איך אני, והכל, ידעתי, בשביל אבא שלי.

"נלו, אל תכעסי עליה," ליאן אמרה, מנסה לפייס אותי עם מילותיה המרגיעות. "היא בסך הכל רוצה לדעת איך את..."

"בול שיט! ושתינו יודעות את זה! נו באמת, ליאן, נראה לך שהיא באמת עושה את זה מתוך דאגה כלפי?!" צעקתי. ידעתי שזה לא בסדר להוציא על ליאן את הכעס שהצטבר בי כלפי אמא שלי אבל לא יכולתי להתייחס לידיעה הזו. "האשה הנוראית הזו, שאת קוראת לה אמא שלי, לא עשתה שום דבר בשבילי שנים! את באמת חושבת שעכשיו פתאום אכפת לה מהילדה הקטנה שלה?! כי אם כן אז תדעי שזה סתם בול שיט!" הייתי חייבת להוציא קצת. "היא שברה אותו ועכשיו היא בסך הכל משתמשת בי כדי לתקן אותו. לא שהיא באמת רוצה אותו... האשה הזאת לא נשואה לאבא שלי! היא נשואה לעבודה שלה!"

ליאן קמה ממקומה ליד השולחן והתקרבה כדי לחבק אותי. לרגע היססתי מהמגע אבל אז נמסתי בחיבוקה האימהי. חיבקתי אותה חזרה בחוזקה.

"לילה טוב, נל, חומד. נדבר מחר," ליאן אמרה לי אחרי שגמרנו לאכול ולנקות את הבלגן שהיא עשתה.

"לילה טוב," חייכתי עליה בחום. לא יכולתי לחכות להיכנס למיטה ולישון. השינה תגן עלי, גם בלי שהמסכות יעבדו באופן פעיל. השינה תשחרר אותי לכמה שעות. אולי יהיה לי את החלום ההוא, קיוויתי בתוכי, ומחר אפגוש שוב את טומי וג'ם ונוכל להמשיך לדבר בקלות. זמן לישון.