השמיים לא היו ירוקים והפרות לעסו עשב בשלווה במקום לעופף באוויר, אך טום עדיין הרגיש כאילו הוא חי בתוך חלום. לא היה משהו במצב הזה שהוא יכול לשים עליו את האצבע, למצוא את הזיוף המסתתר בחיוכי האנשים שסביבו, אבל שום דבר לא הרגיש אמיתי. וכך הוא הלך, סהרורי, שום דבר לא נוגע,שום דבר לא פוגע. הרי הכל חלום, ובסופו של דבר הוא יתעורר, ישטוף פנים ויתחיל יום חדש, כרגיל.
הוא הולך ברחוב, מנסה לצבוט את עצמו תוך כדי כדי להתעורר, אבל הוא מעולם לא היה חזק במיוחד. נועץ מבט בפנסי המכוניות שמולו, רואה בהם פרצופים ותו-לא, רואה פרצופים מציצים עליו מכל מקום. מהבית של השכנה, מהמלאך בגינה, הפרצוף המחייך שמתנוסס בגאווה על דף המבחן שלא הוא מילא. אמא מנסה לדבר אליו, הוא בוהה בה במבוכה. די, נמאס לו מהחלום שהוא נמצא בו. בהתחלה זה עוד היה כיף, הוא עוד היה יכול לגרום לאנשים לעוף באוויר או לעשות קסמים בכוחות המחשבה, אבל אפילו זה איבד כבר את הקסם. ולא משנה כמה יצליח, אותה הוא לא מצליח לחלום. ולא משנה כמה ינסה, היא תמיד תישאר באוויר, פוטנציאל לא ממומש, משב ריח עדין ההולך ונעלם. הוא ניסה לחלום אותה בצבעים עזים, אך היא נעלמה מהישג ידו בכל פעם מחדש. פעם זה קרה בתאונה אכזרית, פעם במחלה קשה, ופעם היא פשוט הלכה עם אחר. הוא לא הצליח לחלום אותה, ולא משנה כמה ניסה. לא בצורות, לא בצבעים, לא במילים. היא הייתה בלתי מושגת.
הוא הלך ברחוב, מנסה לשווא להקיץ משנתו. די,כבר מאוחר, מי יודע כמה חיים הוא כבר פספס, כמה שיעורים ייאלץ להשלים, ואמא תכעס עליו כי הוא מאחר אל בית הספר. זה בכלל לא זמן טוב לחלום בו.
הוא קרא פעם,בתקופת הערות, שבני אדם לא יכולים לחלום את עצמם מתים. איכשהו, שנייה לפני הסוף, הם חייבים להתעורר בלב הולם.
מכונית התקרבה אליו,פנסיה מחייכים אליו בחיוך מאיים.זהו,זה הסוף, זה כבר קרוב. עוד מעט הוא יתעורר ויתחיל בחיים.
גוף הופך גופה, מתגלגלת על הכביש. דם ושאריות בן אנד ג'ריז מפוזרים לאורך מעבר החצייה. הוא לא התעורר, לא הפעם.למען האמת,ספק אם יתעורר שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
