הוא בא לנגב. לא ראיתי אותו יותר מחודש ופתאום אנחנו נפגשים, ולמען האמת כבר כמעט שכחתי איך הוא נראה או איך זה מרגיש. אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך ארוך,נתלים האחד בשנייה כאילו הכל הולך להיגמר. אני לוקחת אותו לנדנדה שעל הצוק, והכל נורא יפה פתאום.
"תגידי, מה עושה לך טוב? מתי את מרגישה לגמרי טוב עם עצמך?" " בארבעה מצבים. כשאני בהופעה, ומרשה לעצמי להתערבב לגמרי עם המוזיקה. כשאני במדבר. כשאני כותבת. כשאני מדריכה. ואתה?" "עכשיו, למען האמת."
ואז אחד הילדים בגן משיג רובה ומתחיל לירות בכל הילדים. הוא מודע לחלוטין למעשיו, אני רואה את החיוך השטני שעל פניו, ובכל זאת אין לי לב לעצור אותו. כשהכל נגמר ויש שלוליות של דם על הרצפה, שלוליות שפעם מזמן היו ילדים שאהבו את ספיידרמן, אני נזכרת שאפילו לא הספקתי להראות לו את המערה החצובה בסלע.
כשקמתי בבוקר הדבר היחידי שחשבתי הוא "מה לעזאזל, תת מודע, ומה אתה רוצה מחיי." הדבר השני שעשיתי הוא ללכת לברר אם עדיין יש לו חברה. יש לו. חבל.
אהבה זה רע, אבל להתאהב בבלתי מושג זה לא מזיק. ואהבה זה גם לא רע, בעצם, אני צריכה להפסיק להשליך את הכל עליי.
וידוי: לפעמים אני לא מצליחה להבדיל בין המציאות ובין החלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
