אז מסתבר שעוד 3 ימים אני כבר אהיה בשדה התעופה בדרך לפולין, ומסתבר שאני מתה מפחד. קצת הדחקתי את זה כל החופש, קצת חשבתי שאני לא באמת אסע. אבל הנה, זה קרה וזה קרוב נורא, ומאיזשהי סיבה טיפשית עדיין לא ביטלתי את ההרשמה.
אז מסתבר שפולין.
כולם אמרו לי לא לנסוע, הם מפחדים עליי קצת יותר מדי. מםחדים שאאבד את זה לחלוטין, מפחדים שהסיוטים לא ייתנו לי מנוח,מפחדים שאאבד תקווה ואכנס לדיכאון.גם אני מפחדת, אבל בעיקר מדחיקה. לא יהיה לי שם אותו, אבל תהיה לי שרשרת בצורת פרפר, ויהיו לי מכתבי טיסה, וזה קרוב מספיק.
כולם אמרו לי לא לנסוע,אבל עמנואל אמר שכן, והוא אמר שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל להתמודד עם הפחדים שלי. הוא אמר שלא תמיד יהיה לי חיבוק חם ואוהב ומישהו שיחזיק לי את היד, ושהגיע הזמן להתמודד. אז אתמודד, אם אוכל, ואם לא אז חבל.
אני יוצאת למסע הזה כדי לברר הרבה דברים. מה הופך אותנו לשונים מהם,למשל. מה ההבדל ביני ובין היטלר וביניכם לבין הימלר, ולמה אנחנו בכלל מנסים.איך אפשר במועל יד אחד קטן למחות אומה שלמה, ומה בכל מקרה גרם לנו לשרוד. אני רוצה להוכיח לעצמי שאני לא אהיה כמוהם, לעולם לא עוד. שלעולם לא אתן לזה לקרות, לא לעם שלי ולא לאף עם אחר. אני רוצה להרגיש שלמדתי את הלקח שלי,למדתי באמת. ועל האבן שלקחתי מהארץ ואניח על קבר האחים, בלובלין או בוורשה או במיידנק, אני אכתוב שני דברים. האחד, לעולם לא עוד. השני, אהבת חינם.
אני רוצה לכתוב הרבה, ואני רוצה לדעת שאני יכולה להסתדר.
אני מפחדת פחד מוות. מהסיוטים על השואה, שתוקפים אותי כמעט כל לילה. מהדיכאון ששורר בכל מקום, שאולי לא אצליח להתמודד איתו. מהמוות והכאב והבכי, מזה שאולי לא אצליח לאסוף את השברים, מזה שאאבד כל תקווה. אני מפחדת, אבל כבר אין ברירה, אז יאללה לפולין.
(מוזמנים לשלוח מכתבי טיסה,אגב (: )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
