אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אליך. לפעמים נדמה לי שאני מתגעגעת אליך יותר מאשר כואב לי בגללך. והו... כמה שכואב לי בגללך. בחיים לא חוויתי כאב בכזו עוצמה. כל חלק בגוף שלי כואב ומתגעגע אליך. וזה לא הוגן, לא הוגן לאור העובדה שאני יודעת במה אתה מתעסק עכשיו. או יותר נכון, במי אתה מתעסק עכשיו...
לעזאזל, בתחילת השבוע שכנעתי את עצמי לדבר איתך, להילחם עליך פעם נוספת, לומר לך כמה שהבעיות שלנו פתירות אם טיפה נתאמץ. שאני לא מסוגלת לדמיין אותך עם מישהי שהיא לא אני, ואם אתה מרגיש ככה לגביי אז המאמץ שווה את זה. אנחנו שווים את זה. אבל כנראה אתה חושב בדיוק ההפך.
כולם אומרים לי להשאיר את זה מאחור, להמשיך, לשכוח ממך. כאילו זה כזה פשוט. כאילו האהבה הענקית שלי כלפיך יכולה להעלם ברגע.
אני אעמיד פנים, כי אין לי ברירה, ואחכה ליום הבהיר והקסום הזה בו אני אחשוב עליך וזה לא יכאב כ''כ. ואני לא אתגעגע כל כך. ואני יאהב, אבל פחות.
כועסת על עצמי שאני עדיין רוצה אותך כ''כ, שאם תבוא ותתנצל על הכל ותגיד שאתה אוהב ותוכיח, אני אקח אותך בלי להסס. כועסת שאני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה.
'אם אתם שואלים אותי, לאבד אותו היה קשה. אבל לחלום עליו בכל לילה ולאבד אותו בכל בוקר מחדש? זה כבר בלתי נסבל.'
(מתוך 'שתי פרידות וחצי' של אלמוג בר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
