זה משתנה לי.
כבר 4 וחצי חודשים שאני במקום טוב, או לפחות נותן לעצמי לחשוב שאני נמצא בו. אבל אחרי הכל, אני אשכרה מבין את זה.
ככל שתנסה יותר, כך תגדל האכזבה כשתיכשל.
זה כל כך הרואי להגיד את זה, וזה כל כך נשמע כשקר כשאני אומר את זה אבל זה נכון. כי אנשים מפחדים מכל מיני דברים, חלקם מודים והשאר מכסים את עצמם במעטפת של אגו ואומרים שהם לא, אבל במקרה שלי זה שונה, ונכון, למה שפאקין' תאמינו לזה?
הדברים היחידים שאני מפחד מהם הם כישלון והים הגדול.
נשמע מטומטם? אני מסכים.
הים הגדול?- אני מתכוון שאם תשימו אותי בלב ים, בלי סירה, בלי כלום- אני ארעד, ולא מהקור. האמת שכשחושבים על זה זה בעצם פחד מהלא נודע כי אני בעצם פוחד שאיזה יצור ענק ולא ידוע יבוא ויטרוף אותי מלמטה ובלי לראות את זה....אבל, בעצם אין עוד סיטואציה שתגרום לי לפחד מהלא נודע חוץ מזו כמובן.
כישלון? כן...כמו שזה נשמע. האמת שלקראת הכניסה לקורס זה התחזק מאוד, כי מי שמכיר את המקום הזה יודע שאלו 3 שנים של מאמץ אדיר ויותר מזה, כי יתכן שתתאמץ כמו מטורף ותקדיש את חייך רק לזה ועדיין תיפול באמצע ולא תבין למה.
וכן, שאלו אותי מיליון פעם בערך אם אני יודע מה אני עושה ואם אני באמת רוצה להעביר 3 שנים בפחד של לעבור מיליון ואחד מבחנים מכל מיני סוגים. כמובן שבניסיוני להפגין כמה שיותר אגו וביטחון עצמי (טיפיקלי מי) אמרתי שאני פשוט מעדיף לא להיכנס למקום הזה של הפחד מכישלון ובעצם לעשות את שלי בניסיון רב ככל האפשר....
אבל וואלה? אין יום שאני לא חושב על זה. אין שעה שעוברת בלי שאשקיע כמה דקות של מחשבה למה אני עושה ולהאם זה נכון וזה פאקין' נתפס לך על החיים ועל סדר היום. וזה לא עוזב. וזה חונק אותך עד שאתה מגיע למצב שאתה מתנתק מהכל ויושב שעות עם עצמך בניסיון מאומץ להבין דברים שחשבת שכבר הבנת מזמן.
ואתה מבין שבעצם כולם צבועים.
כל החברים האלה, כל היציאות חסרות משמעות האלה, כל הניסיון להתחבב על אנשים במשך 18 פאקין' שנים ותכלס זה אף פעם לא הצליח. ולמה שזה יצליח? למה שבנאדם נורמלי, שיודע שהוא בנאדם טוב ושיש לו איזה 2-3 מעלות ינסה להתחבב על אנשים? למה שפשוט לא יראה את מי שהוא באמת, וידע שזה מספיק על מנת למצוא את האנשים שיהיו איתך לא משנה מה?
אז אני אגיד לכם למה- כי אני אידיוט. פאק, אני אידיוט, אני חושב שאני בנאדם טוב, אני באמת חושב ככה, אבל בשבילי זה אף פעם לא היה מספיק כדי להיות משהו. תמיד מנסה להוכיח לכולם, תמיד מנסה להיות הכי טוב בהכל, וכשאני אומר הכל אני מתכוון הכל, ולמה שזה ילך? אף אחד לא יכול להיות הכי טוב בהכל, אבל אני? לע מה פתאום, אני פשוט חייב להוכיח....כמו ביום רביעי של שבוע שעבר. למה שאני אעשה מבחן כושר מטומטם שהמורה שלי למכטרוניקה הציע שנעשה כדי להראות שאנחנו יותר טובים מהתלמידים שלו בעיר אחרת. למה שאני אעשה את זה? זה לא שיעור ספורט, זה לא עם ציון, ובעצם? כל מה שזה נתן לי זה 3 ימים של שרירים תפוסים וחוסר יכולת להתכופף להרים תנעליים, ואפילו לשים אותן על הרגל.
אבל אני? אני פשוט חייב להוכיח שאני יכול. אז במשך כל השיעור עשיתי את התרגיל עד לקריעה טוטאלית של הרגליים. האמת? הצלחתי לשבור את השיא של התלמידים שלו. כן, הצלחתי. מה זה נתן לי? ליטוף לאגו המטומטם שלי, שרירים תפוסים ל-3 ימים והרגשה מחורבנת.
למה אני חופר על זה? האמת שאין לי שמץ....זה לא וידוי עצמי, כי תכלס כמה כבר אנשים יקראו תפוסט הזה ואשכרה יקדישו תשומת לב. וגם אם כן, מה זה יתן?
בואו נודה בזה, אנחנו בגיל כזה שכל פעם כשאנחנו יוצאים בסופי שבוע, יש לנו מטרה. אנחנו יוצאים עם החברים הקרובים אלינו על מנת לפגוש אנשים, חדשים או קיימים, כדי שמשהו יקרה. יוצאים במטרה לפגוש איזה מישהי מדהימה, כזאת שכשתפגוש אותה בכלל לא תזכור שהייתה לך אף אחת אחרת. ותכלס? בואו נודה בזה, בואו נפרוש את כל הקלפים על השולחן, כולנו כאלה, חוץ מאלו שכבר יש להם מישהי כזאת...
אבל האמת? זה מגיע למצב שזה כבר עובר גבולות. זה מגיע למצב שמכל יציאה שלא קורה בה שום דבר מעניין כזה או אחר, אתה חוזר הביתה בתחושה שלא מיצית את הערב אבל בכל זאת תצטרך לוותר ולפרוש למיטה, ואולי לחכות לשבוע הבא שיציע משהו כזה וכנראה גם אז זה לא באמת יקרה. אז בשביל מה לטרוח? בשביל מה להמשיך לצאת ולהוציא כסף על יציאות חסרות משמעות, עם חברים שמרוב שאתה נפגש איתם אתה כבר מתחיל לריב איתם על שטויות שבכלל לא חשובות, מתעצבן, חוזר הביתה בתחושה רעה ומתחיל את השבוע שלך בשביזות טוטאלית מהחיים.
אבל אני, אני אופטימי....תמיד הייתי. לפגוש מישהי מדהימה? בשביל מה....אז אולי אפגוש מישהי כזאת. ואולי היא באמת תהיה מדהימה. והיא תהיה מורכבת, בדיוק כמו שאני אוהב, רק שהפעם היא לא תהיה יותר מדי מורכבת מלהיות איתה. ואולי הפעם זה ילך, ויהיה כיף להיות איתה, וזה יהיה פשוט וזה יהיה נכון. אבל בשביל מה? בשביל לחזור הביתה פעם בחודש ל26 שעות של מירוץ נגד הזמן שיש לי בבית- עד לחזרה לבסיס? הרי ברור שאי אפשר לקיים כזה קשר. וגם אם היא תהיה כזאת, וגם אם אני אחזיק מעמד במצב הזה, היא כנראה לא תצליח.
אבל.....אני אופטימי.תמיד הייתי....וכנראה תמיד אהיה.
ומה אוכל לומר לכם, אם יש לכם מישהו כזה בחיים, כזה ששווה להתאמץ בשבילו, כזה שפשוט מבין אתכם ולהיות איתו זה לא עבודה, אלא פשוט להנות ביחד...-שמרו עליו. זה דבר טוב, לדעת שיש לך מישהו כזה. לדעת שכל החרא שאתה אוכל ישכח ברגע שתראה את החיוך על הפנים המקסימות שלו, כאילו לא היה בכלל....שמרו עליו.
טוב, אז רציתי מצלמת וידאו ומתן הואיל בטובו להשאיל אחת.
ורציתי לצלם סרטונים והם יצאו ממש מגעיל, כי השירה והנגינה שלי על הפנים פשוט....אבל במקום להיות מפגר ולצלם מיליון טייקים לכל סרטון החלטתי לעשות טייק אחד ויחיד כדי לא לאבד מאפקט הטבעיות של זה, של פשוט לנגן ויצא מה שיצא.
אז, הגיטרה יצאה מכיוון אבל אתם תתגברו על זה, טייק ראשון ואחרון של השיר SHIVER של אחת הלהקות שאני הכי הכי אוהב- COLDPLAY.
http://www.youtube.com/watch?v=x-Jp9zGAPH4
בבלוג זה
בכל הבלוגים
