כואב.
משו כואב לי בלב.
אף אחד לא שם לב, כי מבחוץ? הכל חיוך אחד גדול.
כל היום,
ריבים, סכסוכים, המראה,הלימודים,החברים, המעבר,הכל זה יותר מדי :\
הריבים- כל היום ריבים עם ההורים, עם האחים.
אני עוזרת בבית, עוזרת לאחים שלי והם? יורדים עליי
"את נראית כמו כולם, מה הקטע?"
"ארבל תמצאי לך סטייל משלך למה את רוצה להיות כמו כולם?"
"ארבל תעשי כלים"
"ארבל תיתלי כביסה"
"ארבל די"
ארבלארבלארבלארבלארבלארבל.
די!!
אני כבר לא יכולה.
אני זה אני, אז מה עם יש קצת דומה?!?!!
"אוי ארבל היום ראינו איזה עשר כמוך"
די כבר.דידידידידידידי.
מתי תבינו שזה מעצבן?!
מתי תבינו שגם אני מרגישה משו?!
אבל פתאום:
"ארבל תעזרי לי להתכונן למבחן"
"ארבל תעזרי לי בפלאפון"
"ארבל תעבירי לי טלפונים"
בלהבלה " אבל לפחות אין להם אחות מכוערת כמו שלי"
"את מוכערת. ושמנה"
אני יודעת.
כן אני מכוערת
וכן אני שמנה
אבל בכוונה?! עוד ועוד לחפור לי על זה ><
סכסוכים- החברים חושבים שהם יודעים הכל.
החברים חושבים שארבל מפגרת ועושה טעוייות
כולם בתקופה קשה ואני מקבלת את זה
אבל אני מנסה לעזור
מנסה ומנסה ומנסה
אבל שניה להקדיש לארבל? אין.
המראה. הדבר שאני הכי שונאת.
לקום בבוקר ולהסתכל במראה ולהגיד: יופי, עוד יום נוראי.
עוד כיעור ועוד ועוד ועוד ושוב שירדו עליי
ושובושובושובושובושוב.
אני משתדלת לשנות, אבל לא יכולה
משו בי דופק את עצמי ><
כן כי אני דפוקה.
החברים- או זה נושא ענק
החברים, כלכך מצחיקים לפעמים ><
הם אשכרה חושבים שהם יודעים, חושבים שהם מבינים אבל הם לא.
אני יצטרך לעשות לי "סדר" מי חבר ומי לא.
תהיו בטוחים שאני ישאר עם איזה שניים-שלושה:\
לימודים- מצב נוראי.
אני ישפר מחצית הבאה ושנה הבאה. הבטחתי לעצמי.
המעבר
טוב או לא?
אני יותר בכיוון של טוב.
ללכת, למקום שקט, חברים אחרים, אף אחד לא מכיר אותך, הכל חדש!
זה רק אני והמשפחה *שנקווה שהכל יסתדר*
אין אף אחד אחר.
דף חלק, הכל חדש.
מצד שני, החברים האמיתיים לא יהיו >:
אבל יהיו חדשים, למרות שלעולם לא יהיו לי כמו שפה :\
המון זמן לא כתבתי פוסט כזה, לא יודעת אם הבנתם, אם אתם מזדהים, אני? שפכתי הכל.
לאונרדו 3\>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
