לפעמים בא לי לברוח

אבל לברוח זה לא פתרון.

מזכיר לי את אתמול.

שוכבת על המיטה, בפינה, הכל חשוך, רק אני והמחשבות

המחשבות לרצות ללכת, להישאר, לברוח, להתמודד

יותר מדי על הראש,

אבל אני סך הכל ילדה , לא?

וצריכה לחשוב חיובי, נכון?

" רק רוצה לחזור להיות אותה ילדה, עם הסכין החדה ביחד, וכל הדם על הרצפה.."

אל תשאלו. פשוט אל.

אבל באמת שאני רוצה לחזור לשם

לכאב הזה, המוזר והחולניS:

שאני כלכך מתגעגעת.

הדמעות לא יוצאות,

והן לא יצאו,

אולי זה טוב? אולי זה רע?

אני כבר לא יודעת.

כבר לא יודעת כלום |:

~הן יורדות. לא יכולות לסבול את הכאב הזה יותר. הן קטנות ורכות, לא באות בבום, הם דמעות...~

חצי מהאנשים שיקראו פה

יגידו שאין לי מה לבכות,

שאני סך הכל ילדה, שלא מבינה כלום מהחיים שלה

שזה כאב שטותי

ושאני דפוקה ולא מעריכה את החיים שלי

אז שתדעו, שאני כבר לא שמה על זה.

סבבה, תאמינו לי שאני מעריכה את החיים,

את האוכל, הבית,האהבה התמיכה והעזרה.

אבל יש כאב.

אני ישתנה. אני יודעת.

ביי.