סוף סוף החלטתי מה יהיה סיפור הפעם הראשונה שלי. אם אני יוצאת סנובית מידי אז אל תסקלו אותי באבנים (פליז.. )

הפעם הראשונה שהבנתי שאני חכמה.

בגן לא באמת התעסקו בלימודים אלא יותר במשחקים. פעם בשבוע הייתה באה גננת מחליפה שהייתה נותנת לנו תרגילי חשבון לפעמים ואני תמיד הייתי פותרת אותם במהירות כשילדים אחרים היו צריכים עזרה מהגננת. בשלב זה של חיי לא הבנתי איך הם לא פותרים מהר כמוני ומה הבעיה שלהם. כמובן שגן אז לא באמת התעמקתי בזה, יותר כמו מחשבה שחולפת בראש ואז מתחלפת למחשבות "אני רעבה" או משהו בסגנון.

בכיתה א' כשהמורה התחילה ללמד את האותיות מאוד התלהבתי שאני יודעת כבר את מה שהמורה מלמדת אבל עד מהרה התחלתי להתעצבן למה היא מלמדת כל כך לאט. באסיפת ההורים הראשונה של השנה המורה אמרה לאמא שלי שאני מאוד חכמה ושהיא תגיד לה איזה חוברו לקנות לי שאני אעבוד בהן בשיעורים בזמן ששאר ילדי הכיתה עובדים על עבודות הכיתה. זה היה השלב בחיי שבו הבנתי שיש בי משהו מיוחד ושאני שונה מהאחרים במקצת (לא לסקול באבנים, זוכרים?). מאותו הרגע תמיד הייתי מודעת למוח שיש לי ועד היום לא פקפקתי בו.

אומנם ליד אנשים אחרים שהיו חכמים גם כן נטיתי לפעמים לפקפק בכמה חכמה אני (וכמובן שהחברה הטובה דאגה להזכיר עד כמה אני באמת חכמה) אבל אף פעם לא שחכתי שיש לי מוח על הכתפיים. גם ברגעים שבהם הייתי חסרת בטחון לגבי כל דבר בחיי חוץ ממשהו אחד. בכל אחת מהתמונות שרשום שמה אני חסרת תועלת כי 1,2,3 כשהייתי מגיעה לטיפשה הייתי מבטלת זאת וממשיכה להסכים עם השאר