לפעמים אני נלחצת.

אני שוכחת איך לנשום.

ולפעמים אני רק צריכה רגע אחד.

לעצור את הכל ולהסתכל סביב.

לנשום עמוק. ולהמשיך עם החיים.

ולפעמים, במיוחד בתקופה האחרונה.

אני מוצאת את עצמי כל ערב שוכבת במיטה.

ומדברת לתקרה. שרה לי שירים. ומנתחת את החיים.

מחפשת את הרגע הזה. שאני אוכל לעצור הכל.

להסתכל סביב, לנשום עמוק.

לפעמים אני צריכה שיקשיבו לי.

שלא יחנכו אותי.

שלא יאמרו לי מה כן ומה לא.

שיבינו מי אני. ולא ינסו לשנות אותי.

או להסביר לי איך העולם מתנהל.

במה אני צודקת ובמה אני טועה.

שלא יכריחו אותי לחיות לפי הכללים שלהם.

כי החוקים שלהם לא מתאימים לי.

אני לא מסוגלת להעמיד פנים.

אני לא יכולה לומר שהכל בסדר.

כי הכל לא בסדר.

ואני זקוקה לשקט. זקוקה לרגע שאני יכולה לעצור הכל.

להסתכל סביב. לנשום עמוק.

ולהשמיך עם החיים.

לפעמים אני רק צריכה שתתנו לי להיות אני.

ותתנו לי את הרגע הזה. שאני אוכל לעצור הכל.

להסתכל סביב. לנשום עמוק.

ולהמשיך עם החיים.